באחד הערבים השבוע יצאתי מביקור אצל אמי ונכנסתי לרכב.
הרחוב שבו אמי גרה הוא חד סטרי, ומכוניות חונות משני צידיו.
נתיב הנסיעה שבין שני טורי המכוניות הצרות צר יחסית,
וחשוב לנסוע שם בערנות. מכל עבר יכולה לצאת מכונית חונה או להיפתח דלת.
לאחר שנכנסתי לרכב, הבטתי במראה הימנית (חניתי בצד שמאל של הרחוב),
אותתי, וידאתי שאין רכב מאחורי, ויצאתי לדרך.
כתמיד, נסעתי בנסיעה לא איטית ולא מהירה מדי.
כעשרים שניות לאחר שיצאתי מהחניה, שמעתי צפירה חזקה ומעצבנת מאחורי.
הבטתי במראה וראיתי רכב לבן ונהג שמנפנף לי בידיו.
אני שונא שצופרים לי ככה, זה אחד הדברים שממש מעצבנים אותי.
המשכתי בנסיעה הרגילה שלי, מבלי להאיט או להאיץ,
תוך כדי שאני מביט במראה ושומר על קשר עין עם הרכב שמאחורי.
חלפו פחות מעשר שניות וקיבלתי צפירה נוספת, ארוכה ומעצבנת יותר.
מנגנון הFlight שלי נכנס לפעולה, והפעם האטתי קצת, דווקא.
כשהגיעה הצפירה השלישית, עצרתי את הרכב (באמצע הכביש הצר), והתכוננתי לצאת.
לא תכננתי לריב או להתווכח, זו רק היתה אסטרטגיית הFlight הלא-לגמרי-מודעת שלי,
שרצתה "לחנך" את הנהג שמאחורי, ולהראות לו שלא משתלם לדחוק בי.
אני לא נוהג כך בדרך כלל, בין היתר בגלל כל סיפורי האלימות שיכולים להתפתח במקרים כאלה.
למרות שגם הפעם התעורר בי חשש, החלטתי לצאת בכל זאת.
עצרתי את הרכב, פתחתי את דלת הנהג והלכתי חמישה מטרים לכיוון הנהג שמאחורי.
בתוכי הייתי די עצבני וחסר סבלנות, אבל לא שידרתי את זה החוצה כשהלכתי.
רק רציתי לעכב אותו עוד דקה ולהראות לו מה זה.
כשהתקרבתי אליו, ראיתי אותו פותח את החלון.
התכוננתי לכך שהוא ירים עלי את קולו, אולי יקלל.
"בלי אסקלציות" אמרתי לעצמי בלב.
בשלב הזה כבר יכולתי לראות את פניו בבהירות.
בחור צעיר, בשנות ה 25-30 לחייו, שיער שחור מתולתל.
הוא פתח את פיו וכפי שצפיתי התחיל לצעוק.
בשונה ממה שחשבתי, אלו לא היו צעקות של כעס או קללות.
העיניים שלו היו פתוחות לרווחה והוא צעק בטון מפוחד בליל של מילים לא לגמרי ברורות,
שביניהן "אזעקות", "טראומה", "סע כבר", "מפחד", "רוצה להגיע הביתה".
השיפוטיות והכעס שחשתי התאדו ברגע.
הן התחלפו בחמלה ובדאגה לבחור הזה שאני לא מכיר,
ושאין לי מושג מה עובר ועבר עליו עד שנפגשנו.
הסתובבתי במהירות, נכנסתי למכונית, ונסעתי משם במהירות (ובזהירות),
מתוך רצון לפנות לו את הנתיב ולאפשר לו להגיע למקום הבטוח שלו.
לאחר כמאתיים מטר, עדיין באותו רחוב, ראיתי אותו מאותת ימינה,
ונכנס לחניה של אחד הבניינים.
יכול להיות שהוא גר שם.
נשמתי לרווחה עם המחשבה שאולי בעוד רגע הוא ייכנס הביתה,
ושלחתי לו ברכה מהלב לבריאות, לביטחון ולשלווה.
המחשבה הראשונה שקפצה לי לאחר ש"נפרדנו" היתה:
"Be Kind, for everyone you meet is fighting a hard battle."
לאט לאט.
קצת פחות שיפוטיות,
קצת יותר סובלנות וחמלה.
אין לנו מושג מה עובר על האדם שמולנו,
בטח ובטח בתקופה שאנחנו נמצאים בה.
משפט קצר אחד שמחזיק עולם ומלואו.
תזכורת חשובה למשהו שכתבתי עליו בעבר, ושכחתי ליישם.
בימים האינטנסיביים ומרובי האתגרים האלה,
אני מציע לאמץ את המשפט גם לדרך שבה אנו מתייחסים עצמנו:
Be Kind to yourself for you’re fighting a hard battle
קצת פחות שיפוטיות והלקאה עצמית.
הרבה יותר סובלנות, קבלה וחמלה.
**
Be Kind הוא אחד הקטעים בספר "חיים מלאים",
שזוכה להכי הרבה תגובות והתייחסויות מקוראים.
אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בימים האלה,
זה לקבל הודעות ומיילים מקוראים,
עם שיתופים אישיים על קטעים שנוגעים בהם,
ואיך הספר מלווה, מחזק ומאזן אותם ואת משפחתם בתקופה הזאת.
אם כבר הזמנת את הספר וקראת אותו,
ממש אשמח לשמוע איך הוא עבורך.
אם טרם הזמנת את הספר,
אפשר לרכוש אותו בהנחה בקישור הבא, ולקבל אותו תוך ימים ספורים עד הבית.
קוד קופון "חייםמלאים" (בלי רווח) יקנה לך הנחה נוספת.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר