"ידידה שלי, שחזרה לדרום אפריקה לאחר שהייה ארוכה באירופה,
גילתה שיש לה זמן פנוי בנמל התעופה הית'רו שבלונדון.
היא קנתה כוס קפה וחבילה קטנה של עוגיות
והלכה מתנודדת למחצה, עמוסה במזוודות, לשולחן פנוי.
בזמן שקראה את העיתון,
שמעה פתאום רשרוש ליד השולחן שלה.
כשהציצה מאחורי העיתון,
נדהמה לראות גבר צעיר בלבוש מוקפד
"מכבד" את עצמו בעוגיות שלה.
היא לא רצתה ליצור מהומה,
אז היא פשוט נשענה קדימה ולקחה לעצמה עוגייה.
עברה בערך דקה. שוב רשרושים.
הוא מכבד את עצמו בעוד עוגייה.
כשנותרה עוגייה אחת בחבילה,
היא רתחה מזעם,
אבל עדיין לא יכלה להביא את עצמה לומר לו דבר.
ואז הגבר הצעיר שבר את העוגייה לשניים,
דחף לעברה חצי, אכל את החצי השני והלך לדרכו.
זמן מה לאחר מכן,
כשמערכת הכריזה קראה לה להציג את כרטיס הטיסה שלה,
היא עדיין רתחה.
דמיינו את הבושה שלה כשפתחה את תיקה
וגילתה את חבילת העוגיות שלה.
היא אכלה את שלו."
*****
זהו ציטוט מהספר "7 ההרגלים של צעירים מצליחים במיוחד"
אשר נכתב ע"י שון קובי, בנו של סטיבן קובי.
אפשר לחייך ולצחוק כשקוראים את הסיפור הזה.
ייתכן שרבים מכם "הריחו" את הסוף וידעו שכך זה ייגמר.
כצופים מהצד הערכנו שאותה אישה "חיה בסיפור"
בלי להיות מודעת שזה רק סיפור שהיא מספרת לעצמה.
הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה,
משפיע עלינו הרבה יותר מאשר מה שבאמת קורה.
אז אולי, בהזדמנות הזו, מעניין לבדוק פנימה:
איפה בחייכם אתם חווים כרגע כעס, שיפוטיות, אשמה או בושה?
איזה סיפור אתם מספרים לעצמכם שם שמעורר את כל זה?
(בוודאות יש שם סיפור אם זה מה שאתם חווים…)
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
* להצטרפות לרשימת התפוצה וקבלת מסרים דומים ניתן להכניס את פרטיכם בצד שמאל למעלה. פרטיות מובטחת.