מאז שהתחילה המלחמה הזאת, בשבת לפני ארבעה וחצי שבועות,
הזמן מרגיש כמו עיסה אחת גדולה:
ימים ולילות שמתערבבים, ילדים ללא מסגרות, עבודה ובית שמתערבבים,
אזעקות והתראות, כניסות ויציאות, רצף אירועים שרודפים זה את זה.
במצבים כאלה, קשה יותר לחשוב בצלילות, הראייה מעורפלת והזיכרון מתעתע.
ניסיתי להיזכר איך הייתי ואיפה היינו לפני שנה בזמן הזה, בפסח 2025.
חזרתי אחורה לחפש מה כתבתי אז בפוסט השבועי.
לפני שנה בחרתי להקדיש את הפוסט ללמידות מהקשבה לפודקסט עם רייצ'ל גולדברג פולין.
הקפיצה הזאת אחורה בזמן נתנה לי פרספקטיבה מעניינת:
לפני שנה היינו עם 59 חטופים חיים וחללים בעזה ולפני "עם כלביא" (מלחמת 12 הימים עם איראן).
בין היתר רייצ'ל דיברה באותו פודקסט על הרעיון של "הרף עין" ואיך דברים יכולים להשתנות ברגע.
השנה האחרונה הביאה איתה כל כל הרבה שינויים והתפתחויות:
בהיבטים גיאופוליטיים, פנים-מדינתיים, עסקיים, טכנולוגיים, משפחתיים ואישיים.
אני לא מנסה לחבר את הנקודות ולטעון שהמצב התדרדר או השתפר,
שהוא טוב יותר או טוב פחות מכפי שהיה.
כל קביעה שכזו ("אנחנו במקום הרבה יותר/פחות טוב משהיינו"),
תהיה שטחית ונתונה לפרשנות סובייקטיבית בעיניי.
הדבר החזק עבורי הוא השינוי המתמשך, האינטנסיביות של האירועים,
המורכבות של מה שקורה, הקושי העצום והרב-מימדי שרבים מאתנו חווים,
המהירות שבה אנו מסתגלים למצבים חדשים, כולל מצבי קצה שלא דמיינו שנחווה.
**
בשבוע שעבר כתבתי על "ככה זה עכשיו".
"העכשיו" של פסח קודם שונה מאוד מ"העכשיו" של הפסח הנוכחי ובוודאות יהיה שונה מהבא.
איפה נהיה בפסח הבא ומה נעבור ונחווה במהלך השנה הקרובה..?
אין לנו באמת מושג…
באופן אישי אני מאמין שחיינו ימשיכו להיות מלאים בגם וגם (חגיגות ואבל, שמחות וקשיים).
מה שחשוב בעיניי הוא מה אנחנו (כל אחד מאיתנו) יכולים לעשות עכשיו, בשעה הקרובה, הערב,
בכדי לעזור, לסייע, לחזק או לשפר את המצב.
**
אחת האזעקות הבוקר תפסה אותי בסופרמרקט, במהלך השלמות אחרונות לחג.
נכנסתי עם עוד כעשרים לקוחות לממ"ד וחיכינו.
לאחר מספר דקות של המתנה החל אחד הנוכחים,
אדם עם תסמונת דאון, בשנות העשרים-שלושים לחייו, למרר בבכי.
אני לא יודע אם זה היה מלחץ, פחד או מסיבה אחרת.
אחד הנוכחים שהיו שם ניגש אליו, וחיבק אותו חיבוק חזק וארוך תוך שהוא מדבר איתו.
היה אפשר לראות איך הבחור מתמסר כל כולו לחיבוק ונרגע לאט לאט.
ההשפעה האנרגטית על המרחב המשותף היתה עצומה.
אוסף של אנשים זרים שכל אחד מהם היה שקוע במכשיר הסלולרי שלו,
הפכה להיות קבוצה מחוברת וחומלת בזכות מחווה אנושית אחת בת שלוש דקות.
כשקיבלנו את האות שהאירוע הסתיים ויצאנו לדרכנו,
כל אחד מאתנו יצא משם קצת אחרת מאיך שהוא נכנס.
אין מפגשים נייטרליים.
כל מפגש ואינטראקציה מכילים בתוכם פוטנציאל השפעה מיטיב או מזיק, מחליש או מחזק.
שנצליח לשמוח, לחגוג ולהכיר תודה על הברכות שבחיינו,
שיהיו לנו כוחות ומשאבים להיות בנוכחות ולהתמודד עם מה שקשה וכואב,
שנזכה להיות כוח מיטיב בעולם.
חג בטוח, שקט ושמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר