בקשה היא מחווה של נדיבות. כשאנו מבקשים משהו מאדם מסוים אנו נדיבים אתו. מכיוון שאנו נותנים לו את האפשרות להיות משמעותי עבורנו, לעשות משהו חשוב בשבילנו, להעשיר את חיינו, או לתרום לנו בצורה כלשהי. אתמול שלחתי סמס לחברה קרובה וביקשתי להתייעץ אתה בנושא מסוים. בדקתי אם היא זמינה ואם יש
ביומיים האחרונים אני בעיקר שותק. ביום שני אחה"צ הופיעה לה צרידות רצינית שהתפתחה לאיבוד קול. הגרון לא כואב ואין בעיה לבלוע, פשוט לא יוצאים צלילים כשאני מנסה לדבר. ארבעים ושמונה השעות האחרונות אפשרו לי לחוות מה זה להיות חסר קול. ביומיים הללו התחדדו לי כמה וכמה שיעורים ואני רוצה לשתף
"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות. פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה. המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה, במה שאני כרופאה, יודעת. מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש, ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
"היום הצלחתי. נוגה כעסה כי לא הסכמתי לה עוד גלידה במרכול, והיתה בתחושה של חוסר-צדק בגלל שלנבו כן קנינו עוד גלידה (כי מישהי אכלה לו חלק ממנה). היא כעסה, בכתה, הרביצה לי, והכל יחד עם מילים לא שגרתיות לכיווני. ואיכשהו הייתי בנוכחות טובה (אולי בגלל שישנתי מעט בלילה ואני מסגל
בחודשים האחרונים אני מלווה באופן קבוע ארבעה חברי הנהלה של אחת מחברות ההיי טק הבינלאומיות הידועות בארץ. התהליך האישי-קבוצתי שלנו מתמקד באיכות התקשורת ביניהם, בעבודת הצוות, בקונפליקטים שהם חווים ובקידום אפקטיבי של נושאים שחשובים להם. אחת מנקודות הפריצה בתהליך התרחשה לאחר מספר מצומצם של מפגשי 1:1. במפגשים הללו הכרתי כל אחד
בשבוע הבא תיפתח שנת הלימודים הקרובה. שניים מילדי נכנסים למסגרות חדשות: כיתה א' וחטיבת ביניים. עשרות חברים חדשים, מורות ומורים לא מוכרים, נהלים וסטנדרטים שונים, סביבה אחרת. בעוד כמה ימים יקבלו אלפי מורים ומורות, כיתות מלאות בתלמידים חדשים ומוכרים, כל אחד מהם עולם ומלואו. ביחד הם יעברו שנה אינטנסיבית ומלאה.
"הגיוני שבני משפחה שלי שחיים בחו"ל לא מתקשרים לשאול לשלומנו? יש משהו שאני לא מצליחה לראות מכאן?" את השאלות הללו פרסמה ידידתי רונית אידלמן לפני יומיים, בעיצומו של "צוק איתן" בפייסבוק. היא קיבלה כמה וכמה תגובות. הנה חלק מהן: "אולי יש לנו את אותם קרובים – גם קרובי לא מתקשרים
מה הקשר בין 3 החטופים, מונדיאל ומסיבת סיום חוג ? מה משותף לשלושת האירועים הללו ולאירועים רבים נוספים: – סדנה לכ-30 עובדים ומנהלים. – שיחת טלפון מחברה המאושפזת כבר שבוע עקב דלקת בעמוד השדרה. – אליפות "אן-בי-אי" של קבוצת סאן אנטוניו ספרס. – ביקור שבעה וניחום אבלים. – הזזת ביקורת
יום ראשון 13:05. בתוך יום הנהלה, חצי כבר מאחורינו. רגע לפני ארוחת הצהריים. נגענו בנושאים חשובים ועלו לא מעט דברים. עבודת צוות. ערכים. כבני אדם וכמנהלים בכירים. אנשים מנוסים, חלקם עובדים ביחד שנים רבות. עברו כבר דבר או שניים בחייהם. לכאורה, הסדנה זורמת מצוין עד כה. כל חברי ההנהלה (13
1) הילד שמדבר עם חבריו מאחורי בזמן הטקס. הכעס והשיפוט שמתעוררים בי. אני עסוק יותר בו ופחות בטקס או בעצמי. רוצה התחשבות וכבוד ליום, לנופלים, לזיכרון. רוצה שקט כדי שאוכל להתמסר ולו לזמן קצר לרגע הזה. שם לב לכעס שמתעורר בי כשאני מאשים את הילד. ותסכול שאינני "מעבר לכך". שלמרות
תגובות אחרונות