בפסיכולוגיה הבודהיסטית נהוג להשתמש במונח "קשרים פנימיים". כשמישהו אומר לנו משהו שלא מוצא חן בעינינו ואיננו מבינים את הסיבה, אנחנו עלולים לכעוס או להיפגע. באותו רגע קשר פנימי מתחיל להיקשר בתוכנו. חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי. פעמים רבות כשאנחנו חשים רגשות כמו כעס, פחד, תסכול או חרטה, קשה
מאתמול בצהריים, מייקי (גור הכלבים בן החצי שנה שלנו) צולע. הוא בקושי דורך על הרגל השמאלית-הקדמית וכשנוגעים לו באזור הירך הוא מיילל בכאב. לאחר בדיקות וצילומים, ההערכה היא שיש לו דלקת כלשהי ושהוא צריך לנוח מספר ימים ולהימנע ככל האפשר מפעילות גופנית. יש משהו מלחיץ בסיטואציה שמשהו כמו זה מופיע
אדם אחד בא לסוקרטס ושאל אותו: “שמעת מה אומרים על הידיד שלך?" “לא”, ענה סוקרטס, “אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי, האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?" “אילו מסננות?”, שאל האורח. “הראשונה, מסננת האמת – האם אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא אמת?" האורח היסס: “בעצם
בסדנת משוב שהעברתי השבוע הקדשנו מספר דקות לייחודיות של המילה "אבל". יש איזשהו קסם במילה הזו: היא ממקדת את תשומת הלב של מקבל המשוב בחלק שמגיע אחריה ומורידה את המשמעות של החלק שלפניה. לדוגמא: כשאנחנו אומרים למישהי "המצגת שלך היתה טובה אבל בפעם הבאה שימי לב לא להיתקע בשקפים ולפספס את מה שקורה
בינואר 2007 זכיתי להשתתף בסמינר תקשורת מקרבת יוצא דופן בהנחייתו של ד"ר מרשאל רוזנברג. הסמינר בן השבועיים התקיים בניו מקסיקו בנוכחות עשרות משתתפים ומספר מנחים מכל העולם. בפתיחת הסמינר מרשאל רוזנברג הזמין אותנו לעשות רק את מה שמתאים לנו ולקחת אחריות מלאה על הבחירות שלנו. הובהר לנו שלו"ז השיעורים, הסדנאות
בשבועות האחרונים חזרתי לספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל ונחשפתי לחומרים נוספים הקשורים ללוגותרפיה ולמשמעות (ביניהם ספריהם של דוד גוטמן, אליזבת לוקאס וספרים נוספים של פראנקל). לוגותרפיה היא גישה פסיכותראפית שפותחה ע"י ד"ר פראנקל ומהותה טיפול בעזרת גילוי ויצירת משמעות אישית. "האדם מחפש משמעות" שנכתב ע"י פראנקל מתאר את חוויותיו והתנסויותיו של פראנקל
בימים האחרונים הנחיתי מספר סדנאות שונות בנושאי תקשורת ומערכות יחסים. אני "טוחן" את התכנים הללו כבר מעל 15 שנים ונדהם איך כמעט בכל סדנה עולים דברים חדשים ואיזו אנרגיה חזקה, חוויתית ומרגשת מתפתחת בחדר. ברמה האישית – אני ממש נהנה לחזור לסדנאות פרונטליות מרובות משתתפים וגם מרגיש את האינטנסיביות שהן
לפני מספר חודשים השתתפתי בכנס תקשורת מיטיבה שאורגן ע"י קהילת "תודעה בריאה". שם ההרצאה שהעברתי היה "איך להכניס תקשורת מקרבת לארגון?" ואחד הדברים הראשונים שאמרתי בהרצאה הוא שתקשורת מקרבת היא לא משהו שמכניסים לארגון. תקשורת מקרבת היא לא חפץ שאפשר לקחת, להרים או להכניס לארגון. היא גם אינה מוצר שניתן להטמיע או לשדרג. תקשורת
בכפרים מסוימים בגוואטמלה, כשהולכים עם ילד חולה למרפא, לעולם לא אומרים "אני בריא אבל הילד שלי חולה". במקום זאת אומרים "המשפחה שלי חולה". באופן דומה, כשמלווים שכן למרפא, מקובל לומר "הכפר שלי חולה". תפיסת העולם בכפרים הללו היא שכולנו מחוברים: אנשים, בעלי חיים, טבע, העולם. כולנו חלק מאותה מערכת שלמה,
"הדחוף משתנה" היא הכותרת שסת' גודין בחר לפוסט היומי שהוא העלה היום. אני מוצא את הרעיון שלו נפלא ומרענן, זווית קצת אחרת לנושא ניהול זמן וסדרי עדיפויות שבעיניי הוא אחד הנושאים הכי חשובים ומשמעותיים לחיים. בשני משפטים: תמיד יש משהו דחוף, והדחוף תמיד משתנה. הדחוף הוא זמני ו"עונתי". החשוב לעומת זאת, נשאר
תגובות אחרונות