ערב אחד, כששחר בתי הבכורה היתה בת כשנתיים,בזמן של אמבטיית ערב שגרתית,היא איבדה הכרה והתחילה לפרכס.אני זוכר את תחושת המעבר מ"אפס למאה" בשנייה.מערב רגיל ושגרתי למצב חירום אינטנסיבי ומלא בחוסר וודאות.כל ניסיונותיי להחזיר אותה להכרה לא הצליחו,והתקפי הפרכוסים שהיו לה בכל כמה שניות, תוך כדי גלגולי עיניים,רק הגבירו מאוד את
ביומיים האחרונים אני בעיקר שותק. ביום שני אחה"צ הופיעה לה צרידות רצינית שהתפתחה לאיבוד קול. הגרון לא כואב ואין בעיה לבלוע, פשוט לא יוצאים צלילים כשאני מנסה לדבר. ארבעים ושמונה השעות האחרונות אפשרו לי לחוות מה זה להיות חסר קול. ביומיים הללו התחדדו לי כמה וכמה שיעורים ואני רוצה לשתף
שאלה אחת ומשפט אחד לפתיחה של יום. אני אוהב לפתוח עם השאלה הזו ועם המשפט הזה את הימים שלי. השאלה היא: "היום זה היום ?" אימצתי אותה מהספר "ימי שלישי עם מורי", אחד הספרים האהובים עלי. בספר, מורי שוורץ, מורה יוצא דופן הגוסס ממחלה קשה אומר: "כל אחד יודע שהוא ימות
לפני מספר ימים קיבלתי מייל ממנהלת: "יש לי עובד שהוא מהנדס מעולה ומוכשר מאוד. הוא צריך אימון במיומנויות רכות ובאיך לתקשר עם אנשים שונים בכל מיני מצבים. האם תסכים לעבוד איתו? האם יש קורס שאתה ממליץ שייקח?" די מפתה… במיוחד לאור התשוקה שלי לנושא, הידיעה של איך שינוי קל במיומנויות
תגובות אחרונות