בסיפור הידוע על הגוזל והביצה, ילד קטן מבחין בביצה שנסדקת ובגוזל המתקשה לצאת ממנה. מתוך רצון לעזור לגוזל, הילד שובר את קליפת הביצה ומאפשר לגוזל לצאת החוצה, אך מגלה שהגוזל אינו יכול לעוף כיון שכנפיו לא התפתחו מספיק. כנפיו של הגוזל מתחזקות בזכות הדחיפות החוזרות ונשנות של קליפת הביצה העוטפת
בשבועיים האחרונים, בהמשך לפוסט "פיתוח מומחיות", "שיחקתי" קצת עם הרצון שלי. ("שיחקתי" = בדקתי בסקרנות מה קורה איתו ואיתי בכל מיני מצבים.) הנה 11 למידות אישיות על הרצון שלי: 1. לפעמים אני יודע מה אני רוצה ולפעמים איני יודע. כששואלים אותי "מה אתה רוצה עכשיו?", לא תמיד אני יודע. לא
במהלך השבוע הזכרתי את ד"ר רחל נעמי רמן בשתי סדנאות שונות שהעברתי. המלצתי בחום על ספריה "חוכמה משולחן המטבח" ו"ברכות סבי". ד"ר רמן (ילידת 1938) הינה רופאה אונקולוגית יוצאת דופן. בספריה ניתן למצוא שלל סיפורים מרגשים ומעוררי השראה בנושא חמלה, נתינה, קשר, ריפוי ואנושיות. אחד הסיפורים, "הברכה" (עמוד 27, "ברכות
"חייו של הקטור קשים יותר מחייהם של רוב האנשים. בכל בוקר עומד הקטור בפינת הרחוב בקווינס, ליד חנות כלי העבודה. מעבר לכביש יש מסעדה תאילנדית. הקטור עומד ליד ששת המתחרים הגדולים ביותר שלו וממתין לעבודה. משאית עוצרת לידו לאט. הקבלן שמאחורי ההגה מחפש עובדים – פועלים לעת מצוא. הוא יודע
לפני כמה עשרות שנים, רבים מתושבי האי הסקוטי "מול" (Mull) התפרנסו מדיג. עד שנות השישים של המאה הקודמת, (טרם "כניסת" המקררים לאי), נהגו הדייגים להניח על שולחנם של שכניהם, את כל הדגים שמעבר ליכולתם לאכול או למכור באותו יום. המוגבלות הטכנולוגית יצרה ועודדה, תרבות של נתינה, ערבות הדדית ושיתוף, שממנה
בשבוע שעבר הנחיתי "סדנת דיאלוג" למחלקה עסקית המונה כ-50 עובדים ומנהלים. ביקשתי מהם להתחלק לזוגות ולשבת מול אנשים שהם פחות מכירים. לאחר שהזוגות התמקמו הסברתי בקצרה ארבעה עקרונות מרכזיים ומיד נכנסנו לתרגיל הקשבה אמפטית בזוגות (שבו אחד מבני הזוג משתף והשני מקשיב). לאחר חמש דקות הקשבה, הנחיתי את "המקשיבנים" לפנות
טיפוס 1#: "המוסכניק" יש לך איזושהי תקלה ברכב, את לא בטוחה מה בדיוק. אינך יודעת אם היא גדולה או קטנה ועד כמה מורכב הטיפול בה. את נכנסת למוסך ומרגישה את המתח עוד לפני המילה הראשונה. "האם אני יכולה להאמין למה שהוא יגיד לי?" "איך אדע שהוא לא מסדר אותי?" "אם
בטיחות רגשית למצבי חירום הוראות הבטיחות בטיסות מדגישות שבמצב חירום כשאנו טסים עם ילדים יש לקחת את מסיכת החמצן קודם כל לעצמנו ורק לאחר מכן לשים אותה על ילדינו. לכאורה יש פה משהו שמנוגד לאינסטינקט ההורי אך ההיגיון הוא ברור: אם נתמוטט בגלל חוסר חמצן לא נוכל לטפל באחרים. אפשר
תגובות אחרונות