לפני הרבה שנים שמעתי ממרשאל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת רעיון שהשפיע עלי עמוקות.
כנראה ששמעתי אותו יותר מפעם אחת, עד שהוא חילחל והופנם,
אבל מרגע שזה קרה, זו היתה סוג של נקודת אל-חזור עבורי.
הרעיון (בפשטות) הוא שאף אחד לא יכול להכריח אותי לעשות שום דבר.
כלומר, יכולים לנסות להשפיע עלי, לתת לי פרסים, לאיים עלי, או להפעיל עלי סנקציות,
אבל בסופו של דבר, הבחירה האם לעשות משהו או לא היא שלי.
לפעמים הבחירה היא מתוך מספר מצומצם של אפשרויות שאף אחת מהן לא מיטבית עבורי,
או שבכל מקרה אשלם עליה מחירים שהייתי מעדיף לא לשלם,
ועדיין יש לי שם בחירה.
עבורי המסר הזה מחדד את רעיון האחריות האישית ומסייע לי להתחבר לבחירה שלי ולקחת עליה אחריות,
גם במצבים שבהם היא אינה מעוררת בי שמחה או הנאה.
כשאני מעלה את הטענה/רעיון הזה בסדנאות הוא בדרך כלל מעורר את החדר:
כחצי מהאנשים מתחברים אליו ומסכימים, ובחצי השני הוא מעורר התנגדות וכעס,
שנובעים מחוסר הסכמה מהותית או ממחשבה שזו אמירה תיאורטית מדי שלא באמת עומדת במבחן המציאות.
סביר להניח שכשאתם קוראים את המילים הללו, הן מעוררות גם בכם חיבור או התנגדות.
לפעמים ההתנגדות עולה כי הרעיון הזה עלול לרמז על אשמת הקורבן:
אם מישהו מפעיל עלי כוח ואני לא מתנגד,
אז ברמה מסוימת אני אשם במה שקרה לי,
כיון שאם הייתי מתנגד זה לא היה קורה.
יתרה מזאת, זה מסיר אחריות מהתוקף ומשליך אותה על הקורבן.
חשוב לי להדגיש בצורה מפורשת: זאת לא כוונתי.
אני מאמין שהבחירה שלנו נובעת מהמשאבים הנוכחיים שלנו,
ולפעמים המשאבים העומדים לרשותנו ברגע נתון נמוכים יותר מכפי שהיינו רוצים,
מה שמצמצם במידה מסוימת או רבה את יכולת הבחירה שלנו באותו רגע.
**
החלק השני והמשלים של הרעיון הזה,
הוא שכשם שאף אחד לא יכול להכריח אותנו לעשות שום דבר,
כך גם אני לא יכול להכריח אף אחד אחר לעשות משהו שאני רוצה שהוא יעשה.
גם אני יכול לאיים, לפתות, לנסות לשכנע או להשפיע, אבל אני לא יכול להכריח.
עד כמה זה באמת נכון..?
האם זה תופס גם במצבים היררכיים ברורים שבהם הכוח והסמכות אינם שוים,
כמו למשל מנהלת ועובד, מפקד וחייל, הורה וילד?
ידידה טובה סיפרה לי השבוע על אתגר שהיא חווה עם אחת הבנות שלה.
לתחושתה, הן נכנסו שם לקונפליקט כוחני שבו הן מפעילות כוח (לא פיזי) מסוגים שונים זו כלפי זו.
כשהיא סיפרה לי על זה, נזכרתי בטקסט של מרשאל רוזנברג מתוך ספרו "לגדל ילדים בחמלה",
שממש נגע בי והלכתי לחפש אותו.
הנה הוא לפניכם:
"לנצח אהיה אסיר-תודה לילדיי,
על שחינכו אותי באשר למגבלות המטרה של לגרום לאנשים אחרים לעשות מה שאנחנו רוצים.
הם לימדו אותי, קודם כל, שאני לא יכול להכריח אותם לעשות מה שאני רוצה.
לא יכולתי לגרום להם לעשות שום דבר.
לא יכולתי לגרום להם להחזיר צעצוע בחזרה לקופסה.
לא יכולתי לגרום להם לסדר את המיטה.
לא יכולתי לגרום להם לאכול.
כן, זה היה שיעור מעורר ענווה כהורה,
ללמוד על חוסר האונים שלי,
כי איפה שהוא הכנסתי לי לראש,
שתפקידו של הורה הוא לגרום לילד שלו להתנהג כמו שצריך.
והנה הילדים הצעירים האלה מלמדים אותי את השיעור מעורר- הענווה הזה,
שאני לא יכול לגרום להם לעשות דבר.
כל מה שיכולתי לעשות הוא לגרום להם להצטער על שהם לא עשו זאת.
וכל פעם שהייתי טיפש מספיק כדי לעשות זאת,
כלומר, לגרום להם להצטער שהם לא עשו מה שביקשתי,
הם לימדו אותי שיעור שני על הורות וכוח,
שהתגלה כבעל ערך רב בשבילי על- פני השנים.
והשיעור הזה היה, שבכל פעם שגרמתי להם להצטער על שהם לא עשו משהו,
הם גרמו לי להצטער על שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו.
אלימות מולידה אלימות.
הם לימדו אותי,
שכל שימוש בכפייה מצדי יגרום באופן עקבי להתנגדות מצדם,
מה שיכול להוביל לכך,
שבקשר בינינו תהיה איכות של יריבות.
אני לא רוצה שיהיה לי קשר כזה עם אף אדם,
אבל במיוחד לא עם הילדים שלי,
האנשים האלה, שאני הכי קרוב אליהם ולוקח עליהם אחריות.
אז הילדים שלי הם בני- האדם האחרונים
שאני רוצה להיכנס אתם למשחקי הכפייה האלו,
שעונשים הם חלק בלתי נפרד מהם".
**
הדברים המרכזיים שאני לוקח מכאן הם:
• אחריות וחופש בחירה, עבורי ועבור אחרים.
• ענווה והכרה בחוסר האונים שלנו במצבים מסוימים.
• שימוש בכוח – מתי ואיפה אני עושה שימוש בכוח? מה זה משרת ובמה זה פוגע?
• החשיבות של חידוד כוונה באינטראקציה הנוכחית ובבניית קשר מתמשך וארוך טווח.
מה דעתכם? מה אתם חושבים על הרעיון-נושא הזה..?
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר