בדצבר 2010 התחוללה במשך 5 ימים שרפת ענק בכרמל.בשרפה נספו 44 בני אדם, רובם כבאים וצוערי קורס קצינים של שב"ס שנשלחו לתגבר פינוי אסירים מכלא דמון.כל אחד מהאנשים שקיפחו את חייהם בשריפה הזו הוא עולם ומלואו, משפחה שחייה השתנו לעד.בנוסף לאנשים, השריפה כילתה 25,000 דונם של חורש טבעי, הכולל מיליוני
תפיסת התקשורת המקרבת (הידועה גם בשם "תקשורת לא-אלימה") דוגלת בחתירה לחיבור דיאלוגי, כבסיס ליצירת טוב משותף הנותן מענה לצרכים החשובים של כולם. אחד הפרקים המעניינים והחשובים והפחות מדוברים של גישת התקשורת הלא-אלימה, עוסק בנושא של שימוש בכוח. בחודשים האחרונים, תוך השתתפות באירועי המחאה מצאתי עצמי חושב על כך לא מעט.מחאה היא
"לנצח אהיה אסיר-תודה לילדיי, על שחינכו אותי באשר למגבלות המטרה של לגרום לאנשים אחרים לעשות מה שאנחנו רוצים. הם לימדו אותי, קודם כל, שאני לא יכול להכריח אותם לעשות מה שאני רוצה. לא יכולתי לגרום להם לעשות שום דבר. לא יכולתי לגרום להם להחזיר צעצוע בחזרה לקופסה. לא יכולתי לגרום
"מגיע זמן שבו כל החיים על פני כדור הארץ בסכנה. כוחות ברבריים מתעוררים ועולים. למרות שהם מבזבזים את עושרם בהכנות להשמדה הדדית של אלו את אלו, יש להם הרבה במשותף: כלי נשק בעלי יכולת הרס בלתי נתפסת וטכנולוגיות המאיימות להשמיד את העולם. בדיוק כעת, כשעתידם של כל הבריות תלוי על
תגובות אחרונות