אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות". ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר. זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת. בדומה לבדיקת איכות המערכת אפשר לחשוב על מדדים שיראו את איכות החיים
חמש דרכים לסגור "כמו שצריך". 1. לעצור 2. להודות 3. לחגוג 4. ללמוד 5. להתאבל 1. לעצור. להאט. לנשום. לקחת את הזמן. אפילו כמה דקות. לא לעבור אוטומטית לדבר הבא. להשהות את המרוץ הבלתי נגמר. בסוף כל יום אני אוהב לקחת את הזמן. להישען אחורה ו"לסגור את היום". לחשוב
דמיינו שאתם נכנסים לחדר חשוך ובו שתי דלתות פתוחות (כניסה ויציאה). אפשרות אחת היא להיכנס, לחצות אותו במהירות, לוודא שלא נתקלים בשום דבר ולצאת בדרך המהירה והקצרה. אפשרות אחרת היא להיכנס, לתת לעיניים להתרגל לחושך, להסתכל מסביב, לקחת את הזמן, לבדוק מה יש, ואז לצאת. לפני כעשרים וארבע שעות סיימתי
"הגיוני שבני משפחה שלי שחיים בחו"ל לא מתקשרים לשאול לשלומנו? יש משהו שאני לא מצליחה לראות מכאן?" את השאלות הללו פרסמה ידידתי רונית אידלמן לפני יומיים, בעיצומו של "צוק איתן" בפייסבוק. היא קיבלה כמה וכמה תגובות. הנה חלק מהן: "אולי יש לנו את אותם קרובים – גם קרובי לא מתקשרים
סוף יוני, זמן פרידה, זמן סגירות. אינטנסיביות של סוף שנה. סיום של תקופה. סיום של גן או בי"ס. סיום של חוג כזה או אחר. פרידה מקבוצת חברים. פרידה ממורה אהוב או ממחנכת יוצאת דופן. פרידה מסביבה מוכרת. פרידה משגרה ידועה. כיף של חופש גדול. התרגשות מטיול שכבר מגיע. לחץ מההתארגנות
מה הקשר בין 3 החטופים, מונדיאל ומסיבת סיום חוג ? מה משותף לשלושת האירועים הללו ולאירועים רבים נוספים: – סדנה לכ-30 עובדים ומנהלים. – שיחת טלפון מחברה המאושפזת כבר שבוע עקב דלקת בעמוד השדרה. – אליפות "אן-בי-אי" של קבוצת סאן אנטוניו ספרס. – ביקור שבעה וניחום אבלים. – הזזת ביקורת
סטיבן קובי (מחבר הספר הנפלא "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"), טען פעם בראיון שיש שני סוגי ספרים: כאלו שנכתבו עבור הקורא וכאלו שנכתבו עבור הכותב. "כשאני קורא ספר", הוא אמר "אני מיד יודע ומרגיש, האם הסופר כתב את זה עבור עצמו (לדוגמא: לעשות כסף, לבנות שם או מותג) או
1) הילד שמדבר עם חבריו מאחורי בזמן הטקס. הכעס והשיפוט שמתעוררים בי. אני עסוק יותר בו ופחות בטקס או בעצמי. רוצה התחשבות וכבוד ליום, לנופלים, לזיכרון. רוצה שקט כדי שאוכל להתמסר ולו לזמן קצר לרגע הזה. שם לב לכעס שמתעורר בי כשאני מאשים את הילד. ותסכול שאינני "מעבר לכך". שלמרות
יום הזכרון לשואה ולגבורה אחרי צפייה בתכניות בטלויזיה, האזנה לרדיו, הקשבה לסיפורים ולשירים. אחרי כמה שעות של הורדת הילוך, רפלקציה וכתיבה לעצמי. ברגעי זיכרון שכאלו מתחשק לי להיות עם עצמי. להתכנס פנימה ולחשוב, לקרוא, להיות. כמה מחשבות שמהדהדות עכשיו: גיל. מה זה מבוגר? מה זה צעיר? כמה מהר זה מתחלף?
ראיתי את העייפות והכאב בעיניים שלה מייד כשנפגשנו. כמה ימים לפני זה כששוחחנו בטלפון היא נשמעה אינטליגנטית, בעלת מודעות עצמית, רהוטה. מישהי שרוצה לקחת אחריות ולעשות שינוי במימדי חייה השונים אבל לא בטוחה איך. מחפשת את הדרך שלא מצאה עדיין. היא לא שיתפה יותר מדי ואמרה שתפרט כשניפגש. הבהרתי לה
תגובות אחרונות