מאז שהתחילה המלחמה הזאת, בשבת לפני ארבעה וחצי שבועות,הזמן מרגיש כמו עיסה אחת גדולה:ימים ולילות שמתערבבים, ילדים ללא מסגרות, עבודה ובית שמתערבבים,אזעקות והתראות, כניסות ויציאות, רצף אירועים שרודפים זה את זה.במצבים כאלה, קשה יותר לחשוב בצלילות, הראייה מעורפלת והזיכרון מתעתע.ניסיתי להיזכר איך הייתי ואיפה היינו לפני שנה בזמן הזה, בפסח
בשבת האחרונה יצאתי אחה"צ לריצה של כמה ק"מ באזור הבית שלי.בדרך חזרה, ליד פארק כפר-סבא, נתקלתי בתמונה של איתן הורן ששוחרר ביום שני שעבר,עם הכיתוב "אל תשאירו אותי מאחור".המשכתי לרוץ, תוך כדי שאני חושב לעצמי שאפשר כבר להוריד את השלט המסוים הזה,ואיתו את השלטים של כל מי שכבר חזר. שלוש
בשלוש לפנות בוקר התעוררנו טרוטי עיניים להתרעת האזעקות והגברת הכוננות.אנחנו בסרט חדש.עניינים שעמדו במרכז תשומת הלב והשיח עד לפני כמה שעות כבר הרבה פחות רלוונטיים.ישראל תוקפת באירן.עשר דקות עברו.אפשר כבר לצאת מהממ"ד או להישאר?אנחנו בנוהל "הרגיל" של החות'ים או שבנוהל אחר?ואם יוצאים – ללכת לישון או לחכות להתפתחויות? בשמונה בבוקר
למילים יש כוח.הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע. את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי. **ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו": "אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא
אם אני מאמין שמה שקורה עכשיו,הוא בעיה, או תקלה,שפוגעת בחיי ובתוכניות שלי,אז אני מחכה שהדבר הזה יעבור, או ייגמר או ייפתר,כדי שאוכל לחזור לשגרה, לתוכניות, לחיים של לפני, או לתיקון של אחרי. אם אני מבין שמה שקורה עכשיו זה החיים,ולא איזושהי תקלה זמנית,אז אני יכול לבחור כיצד לחיות את חיי
ביום ראשון השבוע זכו מסי ונבחרת ארגנטינה בגמר המונדיאל, והחזירו את הגביע "הביתה" לאחר 36 שנים. למרות שאיני אוהד מושבע של ארגנטינה, באותו ערב, התקשיתי להירדם מרוב התרגשות. בהמשך השבוע, ביום רביעי התרחשו שני אירועים נוספים מיוחדים ובעלי השפעה שתפסו את תשומת ליבי. אחד מהם סוקר בהרחבה ולשני כמעט ולא
לפני כארבעים שנה, כשהייתי בכיתה ג' או ד' התחשק לי להצטרף לחוג כדורסל שכמה מחבריי השתתפו בו. הגעתי בהתרגשות עם אמי לאולם הכדורסל שבו התקיים החוג כדי להרשם. היה משהו באולם הענק, ברשתות הסלים המתנפנפות, בעשרות הילדים הרצים ובהד של הכדרורים שממש הלהיב אותי. הופנינו למשרד הקבלה לרישום אצל המנהל
השבוע סיימתי תהליך בן כשלושה חודשים של "חשיבה מעבר לקצה". "חשיבה מעבר לקצה" (ובאנגלית TAE – Thinking At the Edge) הוא מודל חשיבתי-יצירתי שפותח ע"י יוג'ין ג'נדלין יוצר גישת ההתמקדות. ההנחה העומדת בבסיס המודל היא שבכל אחד מאתנו קיים ידע מובלע וייחודי הנובע מתוך ניסיון החיים המסוים שלנו ומתוך חוויות חיינו. במקרים רבים הידע
השבוע תוך כדי נסיעה לעבודה בחרתי (שלא כהרגלי) להקשיב לפלייליסט שירים בספוטיפיי. לאחר מספר שירים המוזיקה נקטעה ע"י פרסומת לפודקאסט בשם "הכירו את". הפודקאסט נשמע לי מסקרן ולאחר הנסיעה חיפשתי אותו ונרשמתי אליו. לאחר ההרשמה הקדשתי 3-4 דקות לריפרוף על הפרקים השונים ונמשכתי לאחד מהם – "בודהיזם ותורת הקוואנטים". בחרתי להוריד לעצמי
1. פורמט סטנדרטי של שינוי ארגוני: מנהל נוכחי עוזב תפקיד, מנהל חדש נכנס לתפקיד. ארגון קיים נסגר או משתנה, ארגון חדש מוקם. ** 2. ברמת המאקרו, בפרספקטיבה רחבה, שינויים מהסוג הזה מתרחשים כל הזמן. אין פה שום דבר מרגש או יוצא דופן. ברמת המיקרו, בפרספקיבה אישית, השינוי משמעותי עבור המנהלים
תגובות אחרונות