בשישה באוקטובר 1973, כשהייתי בן כשנה וחצי, בדיוק ביום שבו חל יום הולדתו השלושים ותשעה, פרצה מלחמת יום הכיפורים ואבי נקרא למילואים.אמא שלי, שהייתה אז בת שלושים וארבע, מצאה עצמה לבדה עם שני ילדים קטנים (אחי בן התשע ואני) בתוך חוסר ודאות גדול ומצב כלכלי קשה במשך קרוב לחצי שנה.כשמדברים
"בוקר טוב, עוד דקה האוכל מוכן, בוא."איזה כיף לשמוע את המשפט הזה. סימן שיום שישי.בכל יום אחר הוא היה יוצא מהבית כבר בחמש בבוקר ואנו נפגשים רק בערב.יום שישי זה היום החופשי שלו.גם בריח של הבצל המטוגן והנקניק שממלא את הבית אי אפשר לטעות.ארוחת הבוקר השבועית של שלושתנו. היא, הוא
אם אני מאמין שמה שקורה עכשיו,הוא בעיה, או תקלה,שפוגעת בחיי ובתוכניות שלי,אז אני מחכה שהדבר הזה יעבור, או ייגמר או ייפתר,כדי שאוכל לחזור לשגרה, לתוכניות, לחיים של לפני, או לתיקון של אחרי. אם אני מבין שמה שקורה עכשיו זה החיים,ולא איזושהי תקלה זמנית,אז אני יכול לבחור כיצד לחיות את חיי
לפעמים זה מגיע כשאתה לא מוכן. שונה ממה שדמיינת (או לא דמיינת) שיהיה. עד לפני רגע זה לא היה קיים ופתאום זה כאן. לשארית חייך. המפגש עם אמיר. ולא רק עם אמיר. חילופי מילים בראשון בבוקר, כמעט קונפליקט, שהתגלגלו לשיחת צהריים ושממשיכים אתי מאז בצורות, בחוויות ובאופנים שונים. נקודת אל-חזור. ההופעה
שלום, אתמול קיבלתי הודעה שמרשל רוזנברג, יוצר התקשורת המקרבת נפטר בשבת האחרונה. (ההודעה שפורסמה ע"י המרכז העולמי לתקשורת מקרבת בתחתית הפוסט). אני שם לב לשלוש תחושות מאוד נוכחות בתוכי כרגע: 1. עצב – על פרידה מאדם. על סיום של פרק. 2. הכרת תודה – על הזכות שנפלה בחלקי לפגוש את
השבוע שהיה: פרידה מדב לאוטמן. פרידה מאריק אינשטיין. חג חנוכה מסיבת חנוכה בגן בת מצווה של בתי תמר חג ההודיה תהליך חשוב עם הנהלה של ארגון סדנת יום לכ-70 סטודנטים להוראה במכללת אוהלו פרסום ותחילת הרשמה לקורס חדש למנהלים משובים מרגשים מחברים לדרך. למידה משמעותית בקורס שהתחלתי ללמוד לאחרונה דברים
תגובות אחרונות