השבוע סיימתי תהליך בן כחצי שנה עם ארבעה חברי הנהלה של אחד מארגוני ההייטק המובילים והידועים בארץ. במהלך החודשים הללו עברנו ביחד מסע משותף שכלל תהליך אישי עם כל אחד מהמנהלים ותהליך קבוצתי עם צוות הניהול כמכלול. בפגישה האישית המסכמת ביקשתי לשמוע מכל מנהל מה הדברים המרכזיים שהוא לוקח מהתהליך
אחד הדברים שתמיד מאתגרים אותי כשאני מעביר קורס בתקשורת מקרבת היא מגבלת הזמן. איך אפשר בפחות מיום להציג משהו ברמה התחלתית ועדיין לתת תחושה של העומק והעוצמה שלו. לפעמים כשאני מסיים קורס שכזה יש בי תחושת תסכול ופספוס מסויימות. מחשבות שאולי יכולתי לדייק יותר. אולי לנצל אחרת את הזמן ולתת
איך לגרום לאנשים לעשות מה שאנו רוצים? ובמילים יותר מכובסות – איך להשפיע על אנשים (לעשות מה שאנו רוצים) ? ובמילים עוד יותר מכובסות – איך לרתום אנשים (לעשות מה שאנו רוצים)? המשותף לכל השאלות הללו, הוא שברור לנו מה שאנו רוצים שיקרה ואנו רוצים שהאדם שמולנו יעשה את זה.
"קלפי הרגשות והצרכים הם כלי עוצמתי, יעיל, קל ונוח לתפעול. החכמה הטמונה בהם, היא עוצמת הפשטות וההתחברות המהירה. הקלפים מתאימים לאוכלוסיות שונות ולחתך גילאים רחב. אני ממליצה לכל מי שעוסק בטיפול ,הנחייה ,אימון או ייעוץ, לעבור את הסדנא ולהכניס את הקלפים לארגז הכלים הטיפולי שלו." את המילים הללו כתבה ענת
"אני מאמין בדו-קיום, ולא במעגלים אינסופיים של נקמה ועונש. ואולי האמת הסמויה על עזה יכולה להיקלט בתודעה רק כאשר מעביר אותה אדם שאינו שונא. כמו רבים אחרים בעזה, הועמדתי בניסיון הנסיבות האכזריות כל חיי. עד היום ראיתי בכל קושי הזדמנות להתחזק: כל קושי שימש ספק אנרגיה שדחף אותי קדימה, נשק
את המייל הבא קיבלתי אתמול: "רוני שלום. תודה על היכולת שלך לשתף אותנו בידע הכל כך חשוב. וכמובן על התובנות הנהדרות . בפוסט האחרון שקיבלתי (מסר 6 בסדרת 20 המסרים) כתבת: ״קוראים לזה נוכחות. אפשר להיות נוכחים עם עצמנו וגם עם אחרים. עם בת הזוג, הילדים, חבר, עובדים, לקוח. עם
ראיתי את העייפות והכאב בעיניים שלה מייד כשנפגשנו. כמה ימים לפני זה כששוחחנו בטלפון היא נשמעה אינטליגנטית, בעלת מודעות עצמית, רהוטה. מישהי שרוצה לקחת אחריות ולעשות שינוי במימדי חייה השונים אבל לא בטוחה איך. מחפשת את הדרך שלא מצאה עדיין. היא לא שיתפה יותר מדי ואמרה שתפרט כשניפגש. הבהרתי לה
15:20, יום רביעי 26/2, קורס יום של תקשורת מקרבת, הפסקה אחרונה לפני הקטע האחרון והמסכם… 29 נשים וגברים יוצאים לקפה, שירותים והתרעננות. יובל, אחת המשתתפות נשארת בכיתה. בסמס שקיבלה כרגע מהמחנכת של בתה בת ה-11 נכתב: "עדי הבריזה מהשיעור האחרון היום ולא נכנסה לכיתה". יובל קוראת את זה ומתחילה להילחץ.
תחילת ספטמבר 2013, יום חמישי 15:30. בעוד כשלוש שעות אני מתוכנן להנחות לראשונה סדנה מיוחדת וחדשה שפיתחתי. אני מרגיש הרבה לחץ, דופק מהיר ובוחר לקחת את הזמן, לבדוק מה קורה בתוכי, להקשיב לרגשות ולתחושות שעולות. את המסר הבא (מילה במילה) כתבתי לעצמי לפני אותה סדנה: ===== "אני שם לב למשהו
לפני כמה שעות פרסמה ידידה שאני מאוד מעריך סטטוס בפייסבוק. היא שיתפה באירוע מאתגר בבית הספר של בנה: העניין הוא איזשהו משחק שנוהגים לשחק שם ושהיא ממש לא אוהבת. הרבה מעבר ללא אוהבת – היא מאמינה שהוא מסוכן ופוגעני. היה נראה שהיא די נסערת כשהיא פרסמה אותו, ושהנושא חשוב לה
תגובות אחרונות