את התיאור הבא קראתי השבוע בפוסטים של הילי כוכבי ואמיר השכל: אישה יושבת בחדר, סביבה יושבים 30 א.נשים נוספים, הם מקשיבים יחד להרצאה.לפתע האישה מבחינה בעשן סמיך הנכנס לתוך החדר ומאיים למלא את החלל כולו.היא מסתכלת סביבה, יתר האנשים ממשיכים להקשיב בקשב רב להרצאה, כאילו לא הבחינו בעשן.היא מרגישה אי
זה התחיל לפני כמה שנים. הרבה שנים.אני לא זוכר מתי בדיוק.בכל פעם שאני שומע את המשפט "שלא תדעו עוד צער" משהו בי קופץ.זה משפט שנוהגים לומר במצבים מורכבים, לרוב בניחום אבלים, ומתוך כוונות טובות,ועדיין משהו בי מתעצבן כשאני שומע אותו.כתבתי על כך פוסט לפני כמה שנים, ובין היתר סיפרתי מה אני נוהג לומר במצבים
לפני כחודשיים זכינו לראות את אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר משתחררות.הן היו החטופות הראשונות שהשתחררו בסבב הנוכחי, לאחר 471 ימים בשבי.תמונות השחרור שלהן עוררו בי שמחה עצומה, עצב עמוק ועוד הרבה תחושות ורגשות. אחת המחשבות שעלו בי שוב ושוב באותו שבוע היתה:איזה מזל שבכל התקופה הזו, בכל החודשים שלפני
בתקופה האחרונה אני מרגיש סוג של עייפות-כבדות-מועקה מתמשכת, שבאה, הולכת ושוב חוזרת.תחושה שנמצאת שם כל הזמן, ברקע או בקדמת הבמה, שאינה נובעת מחוסר שינה או מעומס יתר של עבודה.היא יותר תוצר של מורכבות ואינטנסיביות שנמשכים כבר תקופה ארוכה מאוד.אני חווה את זה לא אחת בתוכי, וזה גם עולה כל הזמן
כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,אולי בגלל
מרלו מורגאן זכתה לחיות במשך מספר חודשים בקרב שבט אבוריג'ינים במדבריות אוסטרליה.היא התלוותה אליהם למסע בן אלפי קילומטרים במדבר אאוטבאק הצחיח,צעדה לצידם, חוותה מקרוב את דרך חייהם ולמדה את דרכי הריפוי שלהם,המבוססות על חוכמה וידע בני 50,000 שנים.בספרה המרתק "מסר האנשים האמיתיים" היא משתפת בחוויותיה ובתובנותיה מאותו מסע.באחד הקטעים האהובים עלי במיוחד
ערב אחד, כששחר בתי הבכורה היתה בת כשנתיים,בזמן של אמבטיית ערב שגרתית,היא איבדה הכרה והתחילה לפרכס.אני זוכר את תחושת המעבר מ"אפס למאה" בשנייה.מערב רגיל ושגרתי למצב חירום אינטנסיבי ומלא בחוסר וודאות.כל ניסיונותיי להחזיר אותה להכרה לא הצליחו,והתקפי הפרכוסים שהיו לה בכל כמה שניות, תוך כדי גלגולי עיניים,רק הגבירו מאוד את
בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת יוצאת דופן בהנחייתו המופלאה של יורם מוסנזון.יש בי הכרת תודה עצומה ליורם (ולשאנייה) על הסדנה הזו,ועל שלל רגעים אנושיים משמעותיים ומרגשים שחוויתי שם.אחד הדברים הכיפיים והמשמחים היה לפגוש בחיים האמיתיים חלק מקוראי הבלוג הזה.שלושת הימים הללו עוררו בתוכי ובחיי תנועה חזקה שעדיין
ג'ק וולש נחשב בעיני רבים לאחד המנכ"לים הטובים בעולם.בשנים 1981-2001 הוא ניהל את חברת ג'נרל אלקטריק והוביל אותה להצלחה יוצאת דופן.בראיון מרתק שהתפרסם לפני מספר חודשים ב"ניו-יורקר" (למרות שוולש נפטר במרץ 2020)הוא מתייחס בכמה משפטים (בצורה נדירה ולא אופיינית לו) לילדיו: כשהתמנה למנכ"ל GE, כך הוא מספר,הוא רצה להבטיח את עתידם
"במשך מאות שנים נהגו האנשים האמיתיים לומר את אותו משפט ראשון לילד שזה עתה נולד. כל אדם שומע בדיוק אותן מילים אנושיות: 'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'. בחגיגת סיום החיים מחבקים כולם את האדם וחוזרים שוב על משפט זה: 'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'. מה ששמעת כשהגעת הוא
תגובות אחרונות