לפני שנים קראתי את השיר "בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים" שנכתב על ידי טיך נהאת האן, נזיר הזן ופעיל השלום הוויטנאמי.אני מאמין שהשיר היווה סוג של זרע מחשבתי-תפיסתי משמעותי עבורי,שבין היתר הוביל לתובנות שהלכו והתגבשו, לחמלה ולהבנת האחר שהלכה והעמיקה. הנה חלק מהשיר, בתרגומה של ענת צחור: "…קצב ליבי הינו מחזור החיים והמוות
אני כותב את המילים הללו ביום שישי בבוקר, לקראת סיום חופשה משפחתית ביוון.בעוד כמה שעות נעלה על הטיסה חזרה לארץ.אתמול בערב לאחר דיון של כעשר שעות הקבינט המדיני-ביטחוני אישר את התוכנית לכיבוש העיר עזה. הפער בין הרוגע שחוויתי כאן לבין מה שקורה בארץ ובעזה הוא עצום.הקצב הנינוח, הרוגע של האנשים,
את המשפט הבא אימצתי לעצמי בהשראת נזיר הזן הבודהיסטי טיך נהאת האן. ניתן להשתמש בו בלפחות 4 סוגים של מצבים: א. מצבים שבהם מישהו מבקר ושופט אותך בצורה שמעוררת בך כעס או התנגדות.דוגמאות: "עשית עבודה רשלנית", "את לא מספיק מקצועית", "עשית טעות כשאמרת את זה", "אתה לא עוזר מספיק". ב. מצבים שבהם מישהו מחמיא לך או נותן
כשעבדנו על מקרה במהלך סדנה שהנחיתי לפני זמן מה, אחת המשתתפות טענה בלהט: "אני במקומו, לעולם לא הייתי פועלת כפי שהוא פעל.לא משנה מה המצב ומה הסיבות, אסור לעשות את זה." נראה לי שהיא דיברה ממקומה.מנקודת המבט שלה. אני די בטוח שהיא במקומו, במצבו, מתוך תפיסתו ואמונתו,היתה פעולת בדיוק כמוהו. כשאני מאמין שאם "אם
בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת יוצאת דופן בהנחייתו המופלאה של יורם מוסנזון.יש בי הכרת תודה עצומה ליורם (ולשאנייה) על הסדנה הזו,ועל שלל רגעים אנושיים משמעותיים ומרגשים שחוויתי שם.אחד הדברים הכיפיים והמשמחים היה לפגוש בחיים האמיתיים חלק מקוראי הבלוג הזה.שלושת הימים הללו עוררו בתוכי ובחיי תנועה חזקה שעדיין
כשמייקי, שלושים קילו של שרירים ועצמות, ועשרה קילו של שומן, שערות, תמימות וטוב לב,השתולל הבוקר על הדשא הגדול שליד רחוב המוביל, זה היה רגע מהנה במיוחד.יש משהו כל כך פשוט ומשמח בריצה הזו אחרי מקל מזדמן שנזרק שוב ושוב,או בהתגלגלות נטולת הדאגות מהבטן לגב ובחזרה לבטן, על הדשא הלח והקצוץ,כששמש
ביום ראשון השבוע זכו מסי ונבחרת ארגנטינה בגמר המונדיאל, והחזירו את הגביע "הביתה" לאחר 36 שנים. למרות שאיני אוהד מושבע של ארגנטינה, באותו ערב, התקשיתי להירדם מרוב התרגשות. בהמשך השבוע, ביום רביעי התרחשו שני אירועים נוספים מיוחדים ובעלי השפעה שתפסו את תשומת ליבי. אחד מהם סוקר בהרחבה ולשני כמעט ולא
יש משהו בחיינו שמשפיע עלינו כל הזמן, יותר מכל דבר אחר. למרות שהמשהו הזה נוכח בחיינו 24X7, לא תמיד אנחנו מודעים אליו. הקטע המעניין הוא שכשאנחנו לא מודעים אליו הוא משפיע עלינו יותר מאשר כשאנחנו מודעים אליו. "המשהו" הזה הוא סיפור. לא סתם סיפור – זהו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.
"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי. אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות. מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.
רב חסידי קשיש ישב בחברת תלמידיו ושאל אותם איך אפשר לדעת שהלילה נגמר והיום עלה, שהגיעה שעת תפילות השחרית החשובות. "כשאתה יכול לראות מרחוק בעל חיים ולהבדיל האם זו כבשה או כלב," ענה אחד התלמידים. "לא בדיוק," אמר הרבי. "אני חושב שזה כשאני יכול לראות את הקווים על כף ידי," אמר
תגובות אחרונות