לפני כמה ימים חבר לעבודה שלח לי הודעה:"היי, אתה מגיע לחיפה מחר?"תיכננתי להגיע לחיפה והיו מתואמות לי ביומן כמה פגישות לאותו יום.פעם הייתי עונה על הודעה כזו ב"כן".זה היה פעם.אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שעניתי ב"כן" לשאלה כזאת.התשובה שלי במצבים כאלה, וגם לאותו חבר השבוע, היתה:"זאת הכוונה וזאת
בימים האחרונים אני זוכה להנחות מסע מרגש מטעם עמותת "בשביל המחר" עם קבוצת אנשים מופלאים,שעד לפני כמה רגעים לא הייתי מודע לקיומם והם לא היו נוכחים בחיי. מיום ליום אני לומד להכיר בהרבה ענווה את המחויבות, המסירות והתרומה האדירה שלהם למדינה,את גדלות הלב והנפש,את המורכבות הגדולה שהם מחזיקים,את האינטנסיביות העצומה
את התיאור הבא קראתי השבוע בפוסטים של הילי כוכבי ואמיר השכל: אישה יושבת בחדר, סביבה יושבים 30 א.נשים נוספים, הם מקשיבים יחד להרצאה.לפתע האישה מבחינה בעשן סמיך הנכנס לתוך החדר ומאיים למלא את החלל כולו.היא מסתכלת סביבה, יתר האנשים ממשיכים להקשיב בקשב רב להרצאה, כאילו לא הבחינו בעשן.היא מרגישה אי
מתנה לשבת –אוסף של מילים טובות, מחזקות, מרחיבות לב, מעוררות השראה ומניעות מחשבה שליקטתי ממקומות שונים: "אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלההוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.…הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן
בימים האחרונים חידדתי לעצמי כוונה בנוגע למיקוד תשומת הלב שלי בתקופה הזו. חידוד כוונה אישי עם חזרת חלק מהחטופים: "לשחרר את החטופים השבים ואת משפחותיהם.לאפשר להם לעבור עם משפחותיהם ועם אנשי המקצוע את מסע הריפוי שלהם ולהימנע מעיסוק בענייניהם. למקד את תשומת הלב בחטופים שעדיין שם.להמשיך לתמוך בהם ובמשפחותיהם ככל
אתמול קיימנו בחטיבה שלי באינטל את יום המחלקה השנתי שלנו.זו מסורת של למעלה מעשור, תמיד בינואר,שבה אנחנו מסכמים את השנה שעברה ופותחים את השנה הקרובה בהשתתפות של כל העובדים.זהו יום שלם שכל פעם נעשה קצת אחרת, ושתמיד יש פה סיכומים עסקיים, מטרות קדימה ועניינים מקצועיים,לצד פעילות חברתית, אינטראקציה אנושית, הרבה
אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים, 17 לינואר 2025.בדיוק פורסם שהקבינט אישר את עסקת החטופים.על פי התוכנית כבר ביום ראשון הקרוב ישוחררו החטופות הראשונות.בימים האחרונים פגשתי שני פוסטים של שני אנשים שאינני מכיר באופן אישי.המילים שלהם נגעו בי, הרגישו מדויקים ומשמעותיים עבורי, ואני בוחר לחלוק את המילים הללו
מיאמוטו מוסאשי הוא אחד הסמוראים הידועים ביותר בכל הזמנים,ונחשב דמות איקונית רבת השפעה על התרבות היפנית.הוא היה מומחה לוחמה בחרב שהתפרסם בזכות סגנון הלחימה הייחודי שלו וניצחונותיו הרבים.מחברו של "ספר חמש הטבעות" העוסק באמנות לחימה, אסטרטגיה, טקטיקה ופילוסופיה. השבוע נתקלתי בתרגום של יובל אידו טל (תודה על התרגום !!) לאחד
בספרו "מי מת", סטיבן לוין מזכיר את רעיון "ההכנה המושלמת לחיים" (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית),שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא. מכיון שאיננו יודעים
כשעבדנו על מקרה במהלך סדנה שהנחיתי לפני זמן מה, אחת המשתתפות טענה בלהט: "אני במקומו, לעולם לא הייתי פועלת כפי שהוא פעל.לא משנה מה המצב ומה הסיבות, אסור לעשות את זה." נראה לי שהיא דיברה ממקומה.מנקודת המבט שלה. אני די בטוח שהיא במקומו, במצבו, מתוך תפיסתו ואמונתו,היתה פעולת בדיוק כמוהו. כשאני מאמין שאם "אם
תגובות אחרונות