מאז שהתחילה המלחמה הזאת, בשבת לפני ארבעה וחצי שבועות,הזמן מרגיש כמו עיסה אחת גדולה:ימים ולילות שמתערבבים, ילדים ללא מסגרות, עבודה ובית שמתערבבים,אזעקות והתראות, כניסות ויציאות, רצף אירועים שרודפים זה את זה.במצבים כאלה, קשה יותר לחשוב בצלילות, הראייה מעורפלת והזיכרון מתעתע.ניסיתי להיזכר איך הייתי ואיפה היינו לפני שנה בזמן הזה, בפסח
באחת מקבוצות הוואטסאפ שלי קיבלתי השבוע המלצה חמה על הספר "אחרי כל המדבר הזה".עוד באותו יום הזמנתי אותו אונליין, וביום רביעי בערב הוא הגיע אלי.אתמול פינקתי את עצמי בחצי יום חופש ויצאתי מהבית לחפש מקום שקט לשהות בו.לקחתי איתי תיק גב קטן ובתוכו עט, מחברת ואת "אחרי כל המדבר הזה".אחרי כרבע
באחד הערבים השבוע יצאתי מביקור אצל אמי ונכנסתי לרכב.הרחוב שבו אמי גרה הוא חד סטרי, ומכוניות חונות משני צידיו.נתיב הנסיעה שבין שני טורי המכוניות הצרות צר יחסית,וחשוב לנסוע שם בערנות. מכל עבר יכולה לצאת מכונית חונה או להיפתח דלת. לאחר שנכנסתי לרכב, הבטתי במראה הימנית (חניתי בצד שמאל של הרחוב),אותתי,
בשבוע שעבר חלקתי עם המחלקה שלי בעבודה,הרצאת TED מעניינת וחשובה, שרלוונטית מאוד לתקופה הזו.ההרצאה הועברה על ידי לוסי הון,שבמשך שנים חקרה את נושא ה-Resilience (חוסן, גמישות והתמודדות),עד שעברה אירוע מטלטל ומשנה חיים שגרם לה לחוות בעצמה מה שראתה במשך שנים כחוקרת.כהכנה להרצאת 5 הדקות שלי למחלקה,חיפשתי פוסט שכתבתי בעבר על לוסי
השבוע נחשפתי להרצאה שנשא רוג'ר פדרר, אחד מגדולי שחקני הטניס בכל הזמנים,בטקס הסיום של בוגרי אוניברסיטת דארטמות' ב-2024.במהלך ההרצאה הוא שיתף בשלושה שיעורים מרכזיים על החיים, מנקודת מבט של טניסאי על. השיעור השני שלו היה מעניין במיוחד ואפילו קצת מפתיע.פדרר שיתף שבמהלך הקריירה שלו הוא שיחק 1,526 משחקי יחידים וניצח
"בסופו של דבר, כשתגיעו לגילי,תמדדו את הצלחתכם בחיים לפי כמה מהאנשים שאתם רוצים שיאהבו אתכם באמת אוהבים אתכם.אני מכיר אנשים שיש להם הרבה כסף,והם זוכים להוקרה בארוחות ערב וקוראים על שמם אגפים בבתי חולים.אבל האמת היא שאיש בעולם אינו אוהב אותם.אם תגיעו לגילי ואיש לא יחשוב עליכם טובות,לא אכפת לי
משהו חשוב שלמדתי על מנהיגות והובלה: הנורמות וההתנהגויות שאנחנו רואים בצוותים ובמסגרות שאנו מובילים,הן שיקוף של ההתנהלות שלנו.בדומה לצל, הן מחוברות אלינו, עוקבות אחרינו ומושפעות ממה שאנחנו אומרים ועושים. לדוגמה:אם אנשים בצוות שלנו מקפידים להגיע בזמן לפגישות,כנראה שזה בזכות משהו שאנחנו אומרים ועושים.אם לעומת זאת הם נוטים לאחר לפגישות,כנראה שגם
בשבועיים האחרונים זכיתי להשתתף בארבעה ערבים ובסדנת סוף-שבוע בהנחייתו של סטיבן ג'נקינסון. אני יוצא בתחושה שהרעיונות והאנרגיה עדיין מחלחלים ונספגים בתוכי,שלקחתי חלק במשהו עמוק וחשוב שאני לא לגמרי מבין עד הסוף.זו היתה חוויה ייחודית ועוצמתית עבורי, ויש בי הכרת תודה על הזכות הזאת. בשלב זה, אני רוצה לשתף אתכם בטעימונת
השבוע זכיתי להשתתף במספר מפגשים בהנחייתו של סטיבן ג'נקינסון.סטיבן עובד עשרות שנים במרחבים של שכול ואובדן, מלווה אנשים ומשפחות בתהליכי הגסיסה שלהם.כתבתי עליו מספר פעמים בעבר והוא "נכנס" לספר שלי בשני קטעים שונים.לפני כשנתיים החלו רעידות בכף ידו השמאלית, והוא אובחן כחולה פרקינסון.העבודה המקצועית שלו פוגשת את העולם האישי בצורה
בסדנאות כתיבה אוהבים לתת דוגמה את מה שנחשב לסיפור הקצר בעולם.מייחסים אותו לארנסט המינגוויי והוא בן 6 מילים בלבד. “למכירה: נעלי תינוק. לא ננעלו מעולם." המשפט הקצר הזה נחשב לסיפור מלא,כי שקוראים אותו ממש אפשר להרגיש בעולם שלם שחבוי בתוכו. **השבוע נזכרתי בסיפור הזה ביום שבו הוחזרה גופתו של רן
תגובות אחרונות