בערב יום הזיכרון פרסמתי פוסט עם חמש מחשבות אישיות שעורר עורר הרבה תגובות (רובן נשלחו אלי באופן אישי). אחת התגובות (בהתייחסות למחשבה מספר חמש ולדבריו של רפי פרץ, הרב הראשי של צה"ל) התפתחה לדיאלוג הבא: היא: לרוני כאשר אני שומעת את הרב הראשי או את החזן מתפלל בטקס לחללי צהל
1) הילד שמדבר עם חבריו מאחורי בזמן הטקס. הכעס והשיפוט שמתעוררים בי. אני עסוק יותר בו ופחות בטקס או בעצמי. רוצה התחשבות וכבוד ליום, לנופלים, לזיכרון. רוצה שקט כדי שאוכל להתמסר ולו לזמן קצר לרגע הזה. שם לב לכעס שמתעורר בי כשאני מאשים את הילד. ותסכול שאינני "מעבר לכך". שלמרות
השבוע שהיה: פרידה מדב לאוטמן. פרידה מאריק אינשטיין. חג חנוכה מסיבת חנוכה בגן בת מצווה של בתי תמר חג ההודיה תהליך חשוב עם הנהלה של ארגון סדנת יום לכ-70 סטודנטים להוראה במכללת אוהלו פרסום ותחילת הרשמה לקורס חדש למנהלים משובים מרגשים מחברים לדרך. למידה משמעותית בקורס שהתחלתי ללמוד לאחרונה דברים
תגובות אחרונות