תגית: תשומת לב

משהו שנוכח כרגע: השעה 17:02. חשוב לי לשלוח את הפוסט הזה לפני כניסת השבת. הוא כבר 90% מוכן, אבל משהו עדיין חסר… אני לא בטוח מה בדיוק וזה מעכב אותי. בחצי השעה האחרונה אני מתבחבש עם זה. לא בטוח שזה מתקדם ואני מתחיל לאבד סבלנות. כמו ב"מאסטר-שף",  משהו בי רוצה להתגבר

א. נדיבות – המשאב הכי חשוב שלנו הוא לא הכסף שלנו, הידע שלנו, הקשרים שלנו ואפילו לא הזמן שלנו. המשאב הכי חשוב שלנו הוא תשומת הלב שלנו. מרטין בובר טען שהמתנה הכי גדולה שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו. עד כמה את/ה נדיב/ה בהשקעת תשומת הלב שלך באנשים אחרים ובנושאים שחשובים

האם אתם מנסים להיות טובים או להשתפר? מה יותר חשוב לכם? השבוע נחשפתי להרצאתה של היידי גרנט הלוורסון על ההבדל שבין גישת ה"להיות טוב" (Be Good) לבין גישת ה"להשתפר" (Get Better). המטרות המרכזיות שלנו בגישת "להיות טוב (Be Good)" הן להוכיח שאנו טובים (מספיק טובים או הכי טובים). הדגש הוא על ריצוי או

עסקת חבילה סדנת משתחררים. הם סוגרים שירות משמעותי ואינטנסיבי בן מספר שנים ויוצאים לאזרחות. חצי היום עם חגי ואתי פותח להם שבוע מלא בסדנאות והדרכות. יש סיבה שאנחנו ראשונים. אנחנו מדברים על הצלחה בחיים. על הגדרת ההצלחה בחיים שלהם. ההגדרה שעדיין אין להם, ושהם מתחילים להתבחבש איתה. לרוב השאלות אין

7 מחשבות על שבוע מלא 1.  "קשה יש רק בלחם", היא סיסמא נחמדה של מפקדים צעירים למתגייסים חדשים, או משפט של אנשים שלא מבינים. קשה יש לא רק בלחם. יש קשה של כאבים. יש קשה של חוסר וודאות. יש קשה של כעסים. יש קשה של עצבים. יש קשה של יחסים.

בראיון לרשת ג' לקראת המופע המיוחד ("30 שנה לאהוד בנאי והפליטים") סיפר אהוד איך נוצר שירו "זמנך עבר" ("אנחנו כאן אורחים לרגע"). אתמול, בעקבות התפתחות לא מתוכננת והשבתה זמנית של שתיים מאתנו,  ויתרנו על חמישה כרטיסים להופעה של אהוד בנאי. אילנית, שני ועדן זכו בהופעה שאלמלא הביטול שלנו אולי לא

נניח שאדם ממוצע ישן כ 6-8 שעות בלילה. זמן הערות היומי שלו אם כך הוא כ 16-18 שעות. לצורך הנוחות נעגל זאת ל- 1000 דקות (שהם בעצם 16.6 שעות). ניתן לחלק את 1000 הדקות הללו, למאה מקטעים בני עשר דקות האחד (100X10 = 1000). לאור החישוב, במהלך יום ממוצע, כל

"אני זוכר ערב שביליתי עם שניים מבניי לפני כמה שנים. זה היה בילוי של אב ובניו שקבענו מראש וכללנו בו התעמלות, משחקי האבקות, נקניקיות, משקאות קלים וסרט – בקיצור, הכול. באמצע הסרט נרדם שון, שהיה אז בן ארבע. אחיו הגדול ממנו, סטיבן, שהיה אז בן שש, נשאר ער ושנינו צפינו

לַכֹּל זְמַן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ בָּאִרְגּוּן זְמַן לַעֲצוֹר וּזְמַן לְהִתְקַדֵּם, זְמַן לְהַתְחִיל וּזְמַן לְסַיֵּים, זְמַן לִפְתּוֹחַ וּזְמַן לִסְגּוֹר, זְמַן לְהַקְשִׁיב וּזְמַן לְשַׁתֵּף, זְמַן לְהִתְלַבֵּט וּזְמַן לְהַחְלִיט, זְמַן לְמַחְשָׁבוֹת וּזְמַן לִתְחוּשׁוֹת, זְמַן לִשְׁאֵלוֹת וּזְמַן לִתְשׁוּבוֹת, זְמַן לְדַבֵּר וּזְמַן לַעֲשׂוֹת, זְמַן לְחַדֵּשׁ וּזְמַן לְשַׁמֵּר, זְמַן לִיצוֹר וּזְמַן לַהֲרוֹס, זְמַן לְפַקְפֵּק וּזְמַן לִבְטוֹחַ, זְמַן

שלום, אני מנחש שתמצאו את הפוסט הזה שונה מאלו שאני כותב בדרך כלל. הוא יותר ארוך, יש בו יותר מספרים וחישובים מבפוסטים אחרים. אני ממליץ לקרוא אותו כשאתם פנויים וכשיש לכם כמה דקות של שקט. למרות שאין פה סיפור מרגש או מפתיע, אני מאמין שלמסר המרכזי כאן יש חשיבות גדולה