בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת יוצאת דופן בהנחייתו המופלאה של יורם מוסנזון.יש בי הכרת תודה עצומה ליורם (ולשאנייה) על הסדנה הזו,ועל שלל רגעים אנושיים משמעותיים ומרגשים שחוויתי שם.אחד הדברים הכיפיים והמשמחים היה לפגוש בחיים האמיתיים חלק מקוראי הבלוג הזה.שלושת הימים הללו עוררו בתוכי ובחיי תנועה חזקה שעדיין
כשמייקי, שלושים קילו של שרירים ועצמות, ועשרה קילו של שומן, שערות, תמימות וטוב לב,השתולל הבוקר על הדשא הגדול שליד רחוב המוביל, זה היה רגע מהנה במיוחד.יש משהו כל כך פשוט ומשמח בריצה הזו אחרי מקל מזדמן שנזרק שוב ושוב,או בהתגלגלות נטולת הדאגות מהבטן לגב ובחזרה לבטן, על הדשא הלח והקצוץ,כששמש
ביום ראשון השבוע זכו מסי ונבחרת ארגנטינה בגמר המונדיאל, והחזירו את הגביע "הביתה" לאחר 36 שנים. למרות שאיני אוהד מושבע של ארגנטינה, באותו ערב, התקשיתי להירדם מרוב התרגשות. בהמשך השבוע, ביום רביעי התרחשו שני אירועים נוספים מיוחדים ובעלי השפעה שתפסו את תשומת ליבי. אחד מהם סוקר בהרחבה ולשני כמעט ולא
יש משהו בחיינו שמשפיע עלינו כל הזמן, יותר מכל דבר אחר. למרות שהמשהו הזה נוכח בחיינו 24X7, לא תמיד אנחנו מודעים אליו. הקטע המעניין הוא שכשאנחנו לא מודעים אליו הוא משפיע עלינו יותר מאשר כשאנחנו מודעים אליו. "המשהו" הזה הוא סיפור. לא סתם סיפור – זהו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.
"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי. אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות. מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.
רב חסידי קשיש ישב בחברת תלמידיו ושאל אותם איך אפשר לדעת שהלילה נגמר והיום עלה, שהגיעה שעת תפילות השחרית החשובות. "כשאתה יכול לראות מרחוק בעל חיים ולהבדיל האם זו כבשה או כלב," ענה אחד התלמידים. "לא בדיוק," אמר הרבי. "אני חושב שזה כשאני יכול לראות את הקווים על כף ידי," אמר
אחד המנהלים שאני מלווה שיתף אותי השבוע בנושא שתקוע כבר חודשים ארוכים בינו לבין המנהלת שלו. הנושא הזה יוצר ביניהם ריחוק, שואב מהם אנרגיה ומתסכל את שניהם. "אני לא מצליח להבין למה היא לא מגדירה בצורה ברורה את תחומי האחריות בינינו. איזו סיבה יש לה לא לעשות זאת? זה הדבר
עשרים בעיות תקשורת נפוצות: 1. אנשים מפרשים משהו שאמרנו שונה ממה שהתכוונו אליו. 2. אנשים מוציאים דברים שאמרנו מהקשרם. 3. אנשים מייחסים חשיבות גדולה מדי לנושא שבעינינו הוא שולי יחסית. 4. אנשים מייחסים חשיבות קטנה מדי (או לא מייחסים חשיבות בכלל) לנושא שבעינינו הוא מרכזי ומהותי. 5. אנשים לוקחים אישית משהו שהתייחסנו אליו (למרות שלא
משוב שקיבלתי השבוע לקטע "כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול": "יש לי בעיה עם המוחלטות של האמירה הזאת. כי אנשים גם אונסים, מכים, מתעללים. זה הכי טוב שלהם באותו רגע? תמיד? כדאי, רצוי וחשוב לסייג את האמירות האלה. אפשר בתחילת הקטע. משהו בסגנון: אנחנו יוצאים מנקודת הנחה,
"קצין צעיר שתמיד היה קצר-רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס, נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמות הלחץ הנפשי שלו. יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט. החנות היתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר
תגובות אחרונות