כשמשהו שאנחנו רוצים שיקרה, לא קורה, או כשמשהו שאנחנו לא רוצים שיקרה, קורה, מתעוררת בנו התנגדות. ההתנגדות היא למה שקורה, השונה מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שצריך היה לקרות. ** מקור ההתנגדות הוא היאחזות. היאחזות במחשבה או ברעיון שאנו מאמינים שהם נכונים או טובים יותר. לדוגמא: כחצי מהעם מאמינים שעדיף שביבי יהיה ראש ממשלה, ושאם
ג'יין גודול טוענת: "אינך יכול/ה לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם סביבך. מה שאת/ה עושה, עושה הבדל, ועליך להחליט איזה מין הבדל את/ה רוצה לעשות." ברוח המילים של ג'יין, אני מאמין שבכל פעם שאנו פוגשים מ י ש ה ו, אנחנו משפיעים ומושפעים. משפיעים עליו ומושפעים ממנו. אין מפגשים ניטרליים.
השבוע הרמתי הילוך בעבודה על הספר. בחודשים האחרונים מיינתי את מאות הפוסטים השונים שכתבתי בשנים האחרונות לתתי-נושאים. השבוע, בעזרת אליה, התחלנו תהליך חיבור, שמטרתו ליצור מאוסף הפוסטים גרסה מוכנה לעריכה. "למה חשוב לך להוציא ספר?", שאלה אליה בשיחתנו הטלפונית הראשונה. "מבחינתי הספר הוא רק אמצעי," עניתי, "אמצע להגברת נוכחות וחיבור, להפחתת
"איך התוכנית?" שאלו אותי השבוע שני אנשים שונים שהתלבטו לפני מספר חודשים להצטרף לתוכנית "7 ההרגלים". "בדיוק הסתיימה" , עניתי, "השבוע היה המפגש האחרון." ** מדהים כמה מהר חולפים שלושה חודשים. וכמה הרבה קורה בתקופה כזו. השבוע הסתיימה תוכנית "7 ההרגלים" שהחלה בסוף אוקטובר 19, ממש אחרי החגים. תהליך אישי במסגרת קבוצתית של
ריי – קידה "הקראטה מתחיל ומסתיים בקידה. גם פגישה טיפולית או חינוכית מתחילה בקידה. הקידה היא הדדית. ללא הבדלי דרגה, ותק ומקצוע. הקידה היא אמירה ברורה: אני מכבד אותך. שנינו מכבדים את הדרך בה אנו הולכים במפגש הזה. לפעמים בטיפול אני קורא לזה 'מסע משותף'. לתפקידי יש חשיבות כמדריך, כמורה
"לפחות שני סוגים של אומץ נדרשים בהזדקנות ובמחלה. הסוג הראשון הוא להתייצב בפני עצם היותך בן תמותה – האומץ לגלות את האמת ולדעת ממה לפחד ולמה לקוות. האומץ הזה קשה לכשעצמו. אבל קשה עוד יותר הוא הסוג השני של אומץ – האומץ לפעול על פי האמת שאנו מגלים. הבעיה היא שהמהלך החכם הוא
קייטי, החתולה שאימצנו לפני כשנה וחצי חזרה הביתה בערב שני האחרון מדממת וצולעת, אחר שוטטות בת מספר שעות בשכונה. מעבר לאוזן החתוכה ולפצעים ברגל ובזנב, היא חזרה עם שביל מתפתל, חשוף ונטול שיער על גבה. היה משהו מטלטל במראה הזה. המחשבה הראשונית היתה שמישהו התעלל בה. כולנו היינו נסערים. קייטי
להיות כאן ועכשיו בסשן הסיום של הקורס, רונה ואני ביקשנו מהמשתתפים לעמוד ליד הדבר האחד (מתוך כ- 16) שהם היו רוצים לפתח אצלם. להכניס יותר לחייהם. כשליש מהמשתתפים בחרו באותו נושא מסוים. כל שאר המשתתפים התפזרו בין שאר 15 הנושאים. מעניין. עבור אף אחד מהמשתתפים הנושא המסוים הזה אינו חדש.
"מה שביננו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם, ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה. זה כבר מורסה. לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה. אי אפשר להרביץ לפצע עוד ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם. אני לא נגד מקל.
סב מספר לנכדתו סיפור: "זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו: לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים, אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים". אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים
תגובות אחרונות