תארו לכם שכל כדור הארץ היה אוקיינוס אחד ענק המכוסה במים, ושבמעמקי האוקיינוס הזה חי צב-ים עיוור שפעם במאה שנים מגיח אל פני הים לשניה אחת, לשאיפת אויר שתספיק לו לצלילת מעמקים של מאה שנים נוספות. ועכשיו תארו לכם שברחבי האוקיינוס הענק הזה מתנודדת על פני הגלים, מושפעת מהזרמים והרוחות, טבעת אחת בגודל של גלגל
השבוע תוך כדי ביקור בספרייה העירונית בכפר סבא, פגשתי שני ספרים שמשכו את תשומת ליבי. "החוכמה שבחוסר הביטחון – מסר לעידן החרדה" נכתב על ידי אלן ווטס בשנת 1951 ונראה שמילותיו רלוונטיות היום לא פחות מבעבר. "הכול דפוק – ספר על תקווה" נכתב ע"י מארק מנסון בשנים האחרונות, כשבעים שנים לאחר "החוכמה
השבוע חגגתי חצי שנה רצופה של תרגול מדיטציה יומי: עשרים דקות ביום, יום אחר יום. מספר מחשבות ותובנות שחיות בי עכשיו: א. מתמטיקה פשוטה: השקעה של 20 דקות יומיות במשך ששה חודשים רצופים מסתכמת להשקעה של כ60 שעות חיים לכל התקופה או 10 שעות חודשיות למשך חצי שנה. במונחים של
ארבעה קטעים שאני אוהב. מומלץ לקרוא לאט ובתשומת לב, עם הפסקה בין לבין. לתת למילים ולתחושות לחלחל.. "הרים לפעמים קורסים אוקיינוסים לפעמים שוצפים וקוצפים אבל מאדם פשוט אנחנו מצפים שיעמוד לנצח זקוף ואיתן נחוש ושאפתן" ~ בינג שין. סין. מאה 20 תרגום: יובל אידו טל ** גאוה / דליה רביקוביץ'
אתמול חגגתי שלושה חודשים מלאים של תרגול מדיטציה יומי. לפני כשלושה חודשים כתבתי על התלבטות בנוגע להרגל מסוים שאני שוקל להתחייב אליו. עכשיו אתם יודעים.. זה ההרגל :–) משהו חזק שמעסיק אותי בשבועות האחרונים, כנראה בהשפעת תרגולי המדיטציה, הוא ההשפעה העצומה שיש למחשבה אחת, למשפט אחד או לפעולה אחת. תרגול המיינדפולנס מאפשר לי
השבועיים האחרונים שלי היה מלאים בלא מעט אתגרים וקשיים. איבדתי סבלנות מספר פעמים, הייתי יותר לחוץ מכפי שאני רוצה ולא תמיד הגבתי בצורה מיטבית. חלק מהעניין נובע מעומס ומהצפה, מריבוי של עניינים, מאתגרים מנטליים ורגשיים. אני בטוח שאני לא היחיד שחווה שבועות כאלו. כשאני מתבונן על השבועות האחרונים שלי ושל
בסוף השבוע שעבר יצאתי עם עוד 20 חברים לסוף-שבוע מיוחד בדרום. חגגנו 30 שנים לגיוס ופינקנו את עצמנו בחמישי-שישי-שבת של מנוחה, זמן איכות ביחד, אוכל טוב, צחוקים ודיבורים. יש משהו נדיר בשלושה ימים שבהם רק נמצאים, ללא מחויבות, אחריות, תוכניות או מטלות. חלק מהקסם של המפגש זה חוסר האג'נדה שבו.
לפני כשבועיים ביקרתי חבר שישב שבעה על אביו. ביום שישי שעבר הגעתי לשבעה של חברה לעבודה שאמה נפטרה. אני עדיין זוכר את החוויה האישית שלי כשישבתי שבעה על אבי שנפטר לאחר התמודדות עם מחלה ממארת וקיבלתי את פניהם של מאות המבקרים שבאו לנחם אותי. רובם פתחו במשפט "שלא תדעו עוד צער",
"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי. אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות. מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.
בוקר רביעי שלי השבוע נפתח "לא משהו": התעוררתי מספר פעמים במהלך הלילה לאחר שמייקי (גור הכלבים שלנו) נבח וייבב. בשש בבוקר יצאתי סופית מהמיטה והוצאתי אותו לגינה בתקווה שיירגע. קיוויתי שבזמן שהוא ישחק על הדשא אני אוכל להספיק להכין כמה דברים לקראת סדנת בוקר שתוכננה לי. למייקי היו תוכניות אחרות:
תגובות אחרונות