אנחנו אף פעם לא חייבים לעשות כלום "אני נאלצת לבטל את הפגישה שלנו, כיון שהבן שלי חולה ואני צריכה לצאת מוקדם." לא את לא. את לא נאלצת לבטל. ואת לא צריכה לצאת מוקדם. את מעדיפה לבטל ואת רוצה לצאת מוקדם. כי הבן שלך חולה. וכי חשוב לך להיות איתו. יכול
"למה אתה מנפח לנו את השכל? את מי מעניין הסושי שלך והברידג' של אמא שלך? לספר לך באיזה חוג היתה אמא שלי היום ? קשקושולוגיה מיותרת לחלוטין !" את המילים הללו קיבלתי מאחת הקוראות שהגיבה לפוסט אישי שהעליתי ביום ההולדת שלי. ציטוט מדויק. מילה במילה. לא שיניתי דבר. איך הייתם מרגישים אם
את המשפט הבא שמעתי לראשונה, ומאז שוב ושוב מאנטוני רובינס: "איכות חיינו = איכות מערכות היחסים שלנו." ובאופן דומה, איכות מערכות היחסים שלנו = איכות התקשורת שלנו. התקשורת שלנו מורכבת מהתקשורת שלנו עם אחרים וגם מהתקשורת שלנו עם עצמנו: הדרך שבה אנו חושבים, מקשיבים ומבטאים את עצמנו. הדבר העיקרי ואולי היחיד המשותף לכל מערכות
"איפה היית בפברואר 1999?", שאלתי אתמול את הגר שעובדת איתי. "בכיתה ב'." היא ענתה בחיוך, לאחר 5 שניות של מחשבה. איפה אתם הייתם בפברואר 1999, בדיוק לפני 20 שנים? ** אני יודע איפה אני הייתי. בפברואר 1999, כשהגר קיבלה תעודת מחצית של כיתה ב', הייתי נשוי כחצי שנה, ללא ילדים
3 שיעורים אישיים לקריירה ולחיים שיעור ראשון: שנת 1999. לפני מספר חודשים התקבלתי לעבודה כסטודנט באינטל. במסגרת הפרויקט הראשון שלי, אני אחראי על הטמעת מערכת מידע המפותחת על יד ספק חיצוני. הפרויקט נקלע לקשיים מסוימים וישנם חילוקי דעות והחלפת האשמות הדדיות בינינו לבין הספק. בשיחה עם ירון (המנהל שלי), אני
בתוך מספר ימים יסתיים פרק החיים המשותף שלנו. מערכת יחסים בת כחצי שנה. זה התפתח ככה, זה היה יכול להתפתח אחרת. ** לבעיות חשובות אין נטייה להיעלם. לבעיות חשובות יש נטייה להישאר, לחלחל, להתבסס, להעמיק, להתפשט. עצימת עיניים, דחייה והתעלמות נותנים שקט זמני בלבד. אולי. אי-נוחות מסוימת שאינה מטופלת מתפתחת
ביום ראשון השבוע, ערב ראש השנה, פרסמתי את הפוסט היומי האחרון לשנת תשע"ח, פוסט שסגר רצף של שלוש שנות כתיבה יומית. התייחסתי בו למוטיבציה שהניעה אותי, לתהליך שעברתי ולהתלבטות שיש לי לגבי המשך הכתיבה היומית. התגובות וההתייחסויות השונות שקיבלתי ריגשו אותי וחיממו את ליבי. ביום שאחרי, למרות שלא הגעתי להחלטה האם להמשיך או
לפני שלושים שנה, גרתי בבניין בן שלוש קומות. המרפסת שלנו (קומה שלישית) השקיפה על קופת החולים שממול ועל הטלפון הציבורי שבפינת הרחוב. המרפסת, קופת החולים והטלפון עדיין שם. לפני שלושים שנה, ירדתי לאותו טלפון ציבורי שבפינת הרחוב כדי להתקשר למישהי שרציתי לצאת איתה. מסוג השיחות שלא מתחשק לך לעשות, מטלפון
דון מיגל רואיס מדמה את זה למחלת עור קשה שכולנו סובלים ממנה. אקהרט טולה קורא לזה "גוף הכאב" ומסביר מה מעורר אותו ואיך הוא מתפתח. טיך נהאת האן מזהה את המקום שבו הקרב מתחיל ומציע דרך לעצור את זה. אני מסיים את השבוע הזה עם תשומת לב לכעס ולכאב. פגשתי
נפגשנו לראשונה בדיוק לפני ארבע שנים, יוני 2013, מלון הרודס בתל אביב, בכנס של גיל פרץ. התיישבנו לצד אותו שולחן באולם ובו עשרות רבות של משתתפים. לאחר סבב הכרות קצר, ממש בתחילת היום, גיליתי שאפרת עוסקת בענייני תזונה. תחום חשוב ודי רחוק ממה שאני עוסק בו. תחום שפחות מעסיק אותי.
תגובות אחרונות