(השבוע פוסט ארוך ושופע במיוחד…) "כאשר הסרטן נתקע בין הסלעים על חוף הים, אין לו את האינסטינקט והאנרגיה לצעוד בחזרה לתוך הים. הוא מחכה שהמים יגיעו אליו וייקחו אותו בחזרה אליהם. אם המים אינם מגיעים, הוא נשאר על הסלעים עד שהוא מתייבש ומת, אף על פי שמאמץ קטן ביותר יאפשר
לשחרר בגד מהארון. לוותר על זוג נעליים. לפנות ספר מהספרייה. להוציא חפץ מהבית. לעזוב את קבוצת הוואטסאפ שסיימה את תפקידה. לא להישאר שם גם אם היא סטטית או שקטה. להסיר את עצמך מרשימת התפוצה של המיילים שאתה לא קורא. להתנתק מקבוצת הפייסבוק ומהתראותיה התכופות. לסיים את הדוחות בזמן. לעשות את
"חייו של הקטור קשים יותר מחייהם של רוב האנשים. בכל בוקר עומד הקטור בפינת הרחוב בקווינס, ליד חנות כלי העבודה. מעבר לכביש יש מסעדה תאילנדית. הקטור עומד ליד ששת המתחרים הגדולים ביותר שלו וממתין לעבודה. משאית עוצרת לידו לאט. הקבלן שמאחורי ההגה מחפש עובדים – פועלים לעת מצוא. הוא יודע
יום ראשון 13:05. בתוך יום הנהלה, חצי כבר מאחורינו. רגע לפני ארוחת הצהריים. נגענו בנושאים חשובים ועלו לא מעט דברים. עבודת צוות. ערכים. כבני אדם וכמנהלים בכירים. אנשים מנוסים, חלקם עובדים ביחד שנים רבות. עברו כבר דבר או שניים בחייהם. לכאורה, הסדנה זורמת מצוין עד כה. כל חברי ההנהלה (13
נפגשנו לפני כמה ימים. הוא ואני. הוא מנכ"ל חברה בינונית בגודלה, מובילה בתחום השירותים וההסעדה בישראל. הוא חזר לחברה לתפקיד המנכ"ל אחרי כמה שנים "בחוץ". בעבר ניהל שם את אחת החטיבות. החברה שהוא מנהל מעסיקה מאות רבות של אנשים, "עובדים פשוטים", רובם הגדול לא הכי משכילים ובעלי משכורות לא גבוהות.
ראיתי את העייפות והכאב בעיניים שלה מייד כשנפגשנו. כמה ימים לפני זה כששוחחנו בטלפון היא נשמעה אינטליגנטית, בעלת מודעות עצמית, רהוטה. מישהי שרוצה לקחת אחריות ולעשות שינוי במימדי חייה השונים אבל לא בטוחה איך. מחפשת את הדרך שלא מצאה עדיין. היא לא שיתפה יותר מדי ואמרה שתפרט כשניפגש. הבהרתי לה
אחד השלבים העוצמתיים בתקשורת מקרבת הוא שלב הבקשות. אנו מבקשים בקשה כשאנו מנסים למלא צורך מסוים שמאוד חשוב לנו. אנו מקווים שהצד השני יענה לבקשתנו ממקום של רצון אמיתי לסייע ולא ממקום של פחד, אשמה, תחושת חובה או חוסר ברירה. לעתים הבקשות שלנו מעורפלות או מנוסחות בצורה שאינה מעודדת שיתוף
תגובות אחרונות