כשאני מתיישב לכתוב את הפוסט השבועי שלי, אני מתחיל בבדיקה פנימית של מה חי בתוכי, או במילים אחרות – מה נמצא במרכז תשומת הלב שלי. הבסיס של כתיבה "החוצה" ושל ביטוי רעיונות או מחשבות, הוא הקשבה "פנימה". הכתיבה העקבית שבוע אחר שבוע במשך שנים רבות, מתאפשרת בזכות החיבור למה שתופס
אם תבקרו באתר שלי תוכלו לקרוא שאני רץ מרתון. אבל אני לא. זאת אומרת, לא עכשיו. אמנם רצתי בעבר שני מרתונים, אך האחרון שבהם היה לפני מספר שנים. בתקופה הזו אינני מתאמן למרתון ולא מתכנן לרוץ אחד נוסף בעתיד. התיאור "רץ מרתון" מציין משהו היסטורי שפחות בא לידי ביטוי בהווה. באתר שלי
תארו לכם שכל כדור הארץ היה אוקיינוס אחד ענק המכוסה במים, ושבמעמקי האוקיינוס הזה חי צב-ים עיוור שפעם במאה שנים מגיח אל פני הים לשניה אחת, לשאיפת אויר שתספיק לו לצלילת מעמקים של מאה שנים נוספות. ועכשיו תארו לכם שברחבי האוקיינוס הענק הזה מתנודדת על פני הגלים, מושפעת מהזרמים והרוחות, טבעת אחת בגודל של גלגל
ביומיים האחרונים מתנגנים ברדיו רבים משיריו של יורם טהרלב, בן קיבוץ יגור, שהלך לעולמו אתמול. הבוקר קראתי בפוסט היומי של סיון רהב מאיר על הסיפור שמאחורי השיר "צל ומי באר". וכך סיון כותבת: "יורם היה ילד בן תשע בקיבוץ יגור כשראה פתאום המוני מעפילים עייפים מגיעים ברגל אל הקיבוץ. השנה
בסוף השבוע שעבר יצאתי עם עוד 20 חברים לסוף-שבוע מיוחד בדרום. חגגנו 30 שנים לגיוס ופינקנו את עצמנו בחמישי-שישי-שבת של מנוחה, זמן איכות ביחד, אוכל טוב, צחוקים ודיבורים. יש משהו נדיר בשלושה ימים שבהם רק נמצאים, ללא מחויבות, אחריות, תוכניות או מטלות. חלק מהקסם של המפגש זה חוסר האג'נדה שבו.
לפני כשבועיים ביקרתי חבר שישב שבעה על אביו. ביום שישי שעבר הגעתי לשבעה של חברה לעבודה שאמה נפטרה. אני עדיין זוכר את החוויה האישית שלי כשישבתי שבעה על אבי שנפטר לאחר התמודדות עם מחלה ממארת וקיבלתי את פניהם של מאות המבקרים שבאו לנחם אותי. רובם פתחו במשפט "שלא תדעו עוד צער",
השבוע התקשרתי למועמדת להודיע לה שבסוף תהליך ראיונות מעמיק החלטנו לגייס אותה למחלקה שלנו ושאנחנו עומדים לתת לה הצעת עבודה. היא התרגשה מאוד. האמת, גם אני.. חמש דקות לפני כן התקשרתי למועמד אחר להודיע לו שהחלטנו לא להתקדם איתו בתהליך, להודות לו על כל ההשקעה ולאחל לו בהצלחה. ההבדל בין
בשנת 1977 שלח אילן רמון ז"ל (אז בן 23) מכתב אל פרופסור ישעיהו ליבוביץ', ושטח בפניו שאלות שמעסיקות אותו בנושא משמעות החיים. המכתב והתשובה התפרסמו על ידי הספריה הלאומית. כך כתב: "פרופסור נכבד, מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת: מהי תכליתו של האדם בעולם
"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי. אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות. מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.
היינו פה / חני וינרוט "רצנו וחשבנו שחייבים לנוח ואז נחנו וחשבנו שחייבים לרוץ אכלנו וחשבנו שחייבים להרגיע ואז שמרנו והיו לנו הזיות על אוכל יצאנו להמולה ורצינו שקט ואז ישבנו בבית ורצינו חברה רצינו זוגיות ואז חלמנו על חופש התפללנו לפרי בטן ואז חלמנו על שינה רצופה ספרנו את
תגובות אחרונות