השבוע הזה היה שבוע מיוחד. גם שבוע ראשון של שנת הלימודים וגם שבוע אחרון של השנה. שבוע של התחלה ושבוע של סיום. שלוש פעמים בשנה אני אוהב לעצור, לקחת את הזמן ולהתבונן אחורה: בראש השנה, בסוף השנה האזרחית וביום ההולדת שלי. בשטף היומיומי של החיים אנחנו יכולים לפספס. לפעמים צריך
לפני שלושים שנה, גרתי בבניין בן שלוש קומות. המרפסת שלנו (קומה שלישית) השקיפה על קופת החולים שממול ועל הטלפון הציבורי שבפינת הרחוב. המרפסת, קופת החולים והטלפון עדיין שם. לפני שלושים שנה, ירדתי לאותו טלפון ציבורי שבפינת הרחוב כדי להתקשר למישהי שרציתי לצאת איתה. מסוג השיחות שלא מתחשק לך לעשות, מטלפון
הפוסט היום אישי וארוך. כ-1600 מילים. מסוג הפוסטים שאולי קשה לקרוא עד הסוף. התלבטתי אם לפצל אותו או לוותר על חלקים מסוימים. החלטתי להכניס הכול. במכה אחת. אני כותב עבורי, לא פחות משאני כותב עבורכם. אם לאחר שקראתם מתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא ואשתדל
"מספרים לנו על הכאב שבמרדף אחר הנאה, ועל חוסר התועלת שבבריחה מפני כאב. אנחנו שומעים על שמחת ההתעוררות, על הבנת הקשר ההדדי, על נתינת אמון בפתיחת לבנו ותודעתנו. אך כמעט שלא מספרים לנו על ההימצאות במצב הביניים הזה, שבו איננו יכולים עוד להסתפק בנחמות הישנות שלנו ממקור חיצוני, אך עוד
"ההיפך מחוסר אינו שפע, אלא מידה מספקת. אמפתיה אינה משאב מתכלה, חמלה אינה פיצה שיש ממנה רק שמונה משולשים. כשאנחנו נוהגים במישהו באמפתיה ובחמלה, הן לא אוזלות. להפך. אהבה היא הדבר האחרון בעולם שצריך לחסוך בו. הפליטה מסוריה לא תרוויח שום דבר מזה שתשמרי את טוב הלב שלך רק עבורה
בראיון לרשת ג' לקראת המופע המיוחד ("30 שנה לאהוד בנאי והפליטים") סיפר אהוד איך נוצר שירו "זמנך עבר" ("אנחנו כאן אורחים לרגע"). אתמול, בעקבות התפתחות לא מתוכננת והשבתה זמנית של שתיים מאתנו, ויתרנו על חמישה כרטיסים להופעה של אהוד בנאי. אילנית, שני ועדן זכו בהופעה שאלמלא הביטול שלנו אולי לא
"שמעתי פעם סיפור על מנהלת בית-ספר שנהגה להקדיש כמה שעות בכל ערב להכנת כריכים למחוסרי בית. אחרי שסיימה להכין אותם, היא נהגה להיכנס למכונית שלה, לנסוע לשכונות עוני בעיר ולחלק שם את הכריכים. למרות שסדר יומה היה עמוס למדי, הפעילות הלילית הזו שלה לא עייפה אותה, אלא ממש שמחה את
שלום, הפוסט הזה מוקדש למחשבות על עבודה. מחשבות על עבודה באופן כללי וגם על העבודה שלי. אני מקווה שהשיתוף במחשבות הללו יהיה בעל ערך עבורכם, יתרום, יעורר, יגרה, יפתח, ישפיע או ישנה משהו בחשיבה שלכם. 1- למה לעבוד? אחרי הרהור מעמיק ומתמשך הכולל גם שעות שיחה רבות עם אנשים שונים
כל נשימה מתנה ציפיות. חשבונאות. סיפורים. שיפוטים. בלבול. חוסר שקט. ניסיון לשלוט, לארגן ולסדר. קדושת הרגע. ארעיות. נוכחות. כל נשימה מתנה. לא הכרתי את השיר הזה. נחשפתי אליו רק בימים האחרונים. ** "שביר" מילים ולחן: אביתר בנאי אני לא עשיתי אותי, אני לא עשיתי אותך, בכל זאת עדיין אני מצפה
כמו שמתקרבים לכלב כמו שמתקרבים לכלב לא מוכר. לאט לאט… בזהירות… צעד אחד… ועוצרים… מושיטים יד ומחכים. נותנים לו להתרגל אלינו. מתרגלים אליו. שומרים על קשר עין נוכחות ותשומת לב. כשמרגיש נכון, כשנבנה מספיק אמון, מתקדמים עוד צעד. לאט לאט … שלא ייבהל ויברח. שלא יתרגז ויתקוף. ** עצב גל
תגובות אחרונות