מכתב לחייל שירה (הפוסט פורסם השבוע באתר הבלוג היומי שלי) אני לא מכיר אותך. אתה לא מכיר אותי. איני בקי בפרטי האירוע. אתה משרת באותו צבא שגם אני משרת בו. אתה חי באותה מדינה שגם אני חי בה. שנינו בני אדם. יכול להיות שעשית משהו שאתה מצטער עליו. יכול להיות
אתמול בערב זכיתי לקחת חלק בסיור מטלטל של עמותת עלם. נחשפתי למציאות שאיני מכיר ולאנשים שאיני פוגש ביום-יום. אמנם שמעתי על עלם (עמותה לנוער במצבי סיכון) לפני כן ואפילו הכרתי חלק קטן מהפעילות שלהם (ניידות רחוב) אך למעשה, לא באמת היה לי מושג מה הם עושים. בחרתי להקדיש את הפוסט
1. נערה צעירה מטיילת באחו ורואה פרפר נעוץ על קוץ. בזהירות רבה היא משחררת אותו והפרפר מתחיל לעוף לדרכו. לפתע הוא חוזר והופך לפיה טובה. "כתודה על טוב לבך," אומרת הפיה לילדה "אמלא את משאלתך הגדולה ביותר." הילדה חושבת לרגע ועונה: "אני רוצה להיות מאושרת." הפיה מרכינה לעברה את ראשה,
אירוע #1 מנהלת פרויקט שחזרה משלושה שבועות חופשה מבקשת מכם להשתתף בקורס ייחודי בן שלושה ימים בקרוב. מנהלת הפרויקט חרוצה, מסורה, משקיענית ואכפתית. היא מאוד מעוניינת בקורס ובטוחה שזה יתרום לה ברמה האישית והמקצועית. לא נראה שיהיה קורס כזה בקרוב. הפרויקט נמצא בקשיים ויש הרבה לחץ מצד הלקוחות. היעדרות מנהלת
שלום, רגע לפני שהשבת נכנסת, רגע לפני שעוד שבוע מלא וממלא מסתיים, התחשק לי לשתף אתכם בסיפור המקסים הבא. אני חושב שפגשתי בו לראשונה בספר "ימי שלישי עם מורי" מאת מיץ' אלבוים. ***** הגל והאוקיינוס גל קטן, עולה ויורד באוקיינוס, נהנה מכל רגע. הוא נהנה מהרוח ומהאוויר הרענן – עד
לפני כמה עשרות שנים, רבים מתושבי האי הסקוטי "מול" (Mull) התפרנסו מדיג. עד שנות השישים של המאה הקודמת, (טרם "כניסת" המקררים לאי), נהגו הדייגים להניח על שולחנם של שכניהם, את כל הדגים שמעבר ליכולתם לאכול או למכור באותו יום. המוגבלות הטכנולוגית יצרה ועודדה, תרבות של נתינה, ערבות הדדית ושיתוף, שממנה
בשבוע שעבר הנחיתי "סדנת דיאלוג" למחלקה עסקית המונה כ-50 עובדים ומנהלים. ביקשתי מהם להתחלק לזוגות ולשבת מול אנשים שהם פחות מכירים. לאחר שהזוגות התמקמו הסברתי בקצרה ארבעה עקרונות מרכזיים ומיד נכנסנו לתרגיל הקשבה אמפטית בזוגות (שבו אחד מבני הזוג משתף והשני מקשיב). לאחר חמש דקות הקשבה, הנחיתי את "המקשיבנים" לפנות
לתובנה שאציג בעוד רגע הגעתי לאחרונה. אני חווה אותה כמרגשת ומשמעותית במיוחד והיא מחזיקה עבורי "קוד" פשוט, מעשי ועמוק לחיים. איני מתיימר לומר שזהו "הקוד" (בה' הידיעה) או שהוא יותר חשוב/טוב/משמעותי/עוצמתי ממשהו אחר. אני כן יכול לומר בלב שלם שעבורי "הקוד" הזה תורם לבהירות, יוצר רוגע ומנחה את דרכי פעמים
היא: "אאלץ לצאת מהסדנה בשעה 15:00 לחצי שעה. אני מצטערת וממש לא רוצה להפסיד כלום אבל זימנו אותי לישיבה דחופה ופשוט אין לי ברירה". אני: "תודה על העדכון. רק שימי לב שאת בוחרת ולא נאלצת לצאת בשלוש". ***** תחלופת המשפטים הללו התנהלה באחת ההפסקות בסדנה שהעברתי אתמול ביני לבין משתתפת. נושא
השבוע אני חווה עומס גדול יחסית. לא רק עומס של עבודה או מטלות שצריך לעשות. משהו מעבר. עומס שהוא גם מחשבתי, רגשי, נפשי. לא חייב להתרחש משבר גדול או משהו דרמטי בכדי שאכנס למצב הזה. מספיק ששגרה מסוימת שאני מורגל בה תתערער. השבוע הרבה דברים קורים, זזים ומשתנים בעת ובעונה
תגובות אחרונות