השבוע חרגתי ממנהגי של שליחת פוסט שבועי אחד. הפוסט שאתם מקבלים היום הוא השלישי שנשלח השבוע. הראשון נשלח בתחילת השבוע עם הזמנה לתרומה אישית, השני נשלח באמצע השבוע עם הצעה להזדמנות Win-Win-Win לארגונים מהירי החלטה. רפלקציה אישית קצרה על מה שעבר עלי בהקשר הזה: המיילים הללו לא נשלחו בקלות ראש
את השיר הבא אני אוהב לחלוק בסדנאות ובתהליכים שאני מנחה. בעזרת קצת יותר ממאה מילים הפרוסות על פני חמישה בתים קצרים, השיר מתאר בצורה חדה מפת התפתחות המאפיינת תהליכי שינוי. אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים* 1. אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק. אני נופל לתוכו. אני אבוד …אני חסר ישע. אין
בסדנת הנהלה שהנחיתי השבוע, רגע לפני שנכנסנו לסבב שיתוף בחדר, ביקשתי את תשומת הלב של המשתתפים, וחלקתי איתם כלי אפקטיבי להקשבה: "ייקח לי דקה וחצי להסביר את הכלי הזה", אמרתי להם, "אתם תבינו אותו מייד, ותוכלו לתרגל אותו כבר בסבב הנוכחי." חברי ההנהלה הללו אינם ילדים בני יומם. הם כבר
כשבת דודתי האהובה טל נתנה לי בערב סוכות את הספר "הבחירה", ואמרה לי שאני חייב לקרוא אותו, הודיתי לה בחיוך וחשבתי לעצמי שזה לא יקרה בקרוב, כי אין לי חשק למשהו כבד עכשיו, בטח שלא לעוד ספר שואה. טעיתי. מרגע שפתחתי את הספר והצצתי בעמודים הראשונים שלו נשאבתי. ד"ר אדית אווה
בשנת 1991 יצא לאקרנים סרט בכיכובם של מריל סטריפ ואלברט ברוקס ששמו Defending Your Life. בתרגום לעברית הוא נקרא "נחיה ונאהב" (תודה לדורית יעקובי שבזכותה נחשפתי לסרט הזה). הסרט הדמיוני-קומי-רומנטי מתאר את מה שקורה לנו לאחר שאנו מתים. הרעיון המרכזי העומד בבסיסו הוא שלאחר מותנו אנו מגיעים למרכז הערכה בשם Judgement City, שבו
כשאני מתיישב לכתוב את הפוסט השבועי שלי, אני מתחיל בבדיקה פנימית של מה חי בתוכי, או במילים אחרות – מה נמצא במרכז תשומת הלב שלי. הבסיס של כתיבה "החוצה" ושל ביטוי רעיונות או מחשבות, הוא הקשבה "פנימה". הכתיבה העקבית שבוע אחר שבוע במשך שנים רבות, מתאפשרת בזכות החיבור למה שתופס
אתמול בלילה, מספר דקות לפני השעה 23:00, סיימתי מדיטציה בחגיגה גדולה. הסשן הזה סגר עבורי מחויבות שלקחתי לפני כשנה, לתרגול יומי של מדיטציה במשך 365 ימים. תחושת החגיגה נובעת בעיקר מהסיפוק שעמדתי במילה שלי, במקרה הזה מילה שנתתי לעצמי, ושעשיתי זאת למרות שהיו לא מעט ימים שבהם לא התחשק לי לתרגל,
אם תבקרו באתר שלי תוכלו לקרוא שאני רץ מרתון. אבל אני לא. זאת אומרת, לא עכשיו. אמנם רצתי בעבר שני מרתונים, אך האחרון שבהם היה לפני מספר שנים. בתקופה הזו אינני מתאמן למרתון ולא מתכנן לרוץ אחד נוסף בעתיד. התיאור "רץ מרתון" מציין משהו היסטורי שפחות בא לידי ביטוי בהווה. באתר שלי
אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם, או רע, או לא בסדר, או לא מספיק אחראי, או רודף בצע, או טיפש, שבגללו זה קרה, אז היה יותר קל לעכל את מה שקורה עכשיו. אם רק אפשר היה למצוא תהליך שבור שאפשר לתקן, או נוהל חסר שאפשר להוסיף, או בקרה חדשה שאפשר
יש משהו בחיינו שמשפיע עלינו כל הזמן, יותר מכל דבר אחר. למרות שהמשהו הזה נוכח בחיינו 24X7, לא תמיד אנחנו מודעים אליו. הקטע המעניין הוא שכשאנחנו לא מודעים אליו הוא משפיע עלינו יותר מאשר כשאנחנו מודעים אליו. "המשהו" הזה הוא סיפור. לא סתם סיפור – זהו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.
תגובות אחרונות