תחילת ספטמבר 2013, יום חמישי 15:30.
בעוד כשלוש שעות אני מתוכנן להנחות לראשונה סדנה מיוחדת וחדשה שפיתחתי.
אני מרגיש הרבה לחץ, דופק מהיר ובוחר לקחת את הזמן,
לבדוק מה קורה בתוכי,
להקשיב לרגשות ולתחושות שעולות.
את המסר הבא (מילה במילה) כתבתי לעצמי לפני אותה סדנה:
=====
"אני שם לב למשהו בי שלחוץ: לא הכול תפור עדיין… איך יהיה? … האם אני מספיק טוב?
אני שם לב למשהו בי שחושש להיכשל, לא לספק את הסחורה, לאכזב את המשתתפים, לאכזב את עצמי.
אני שם לב לחלק בי שמתוסכל מהלחץ והחשש והיה רוצה להיות יותר רגוע. למעשה חושב שאני צריך להיות יותר רגוע. הוא אפילו קצת כועס.
אני שם לב לחלק בי שמוטרד מדברים שלא קשורים למפגש ושצריך לטפל בהם.
אני שם לב לחלק בי שעייף ורוצה לנוח.
אני שם לב למשהו בי שנרגש: מהאתגר, מהמפגש עם האנשים, מההזדמנות לגעת, מפריצת הדרך.
אני שם לב למשהו בי שמרגיש סקרנות: איך יהיה? מה יתפתח? איזו הפתעה עוצמתית אחווה? איזה חיבור יווצר? האם ואיך חיים שלי ושל אחרים יושפעו מהמפגש הזה?
אני שם לב למשהו בי שגאה: על כל מה שנעשה וסלל את הדרך, על המוכנות להופיע, להתמודד ולגדול.
אני שם לב למשהו בי שמרגיש הכרת תודה והערכה: לשותף שעזר בהקמת והכנת הסדנה, לחיזוקים שאני מקבל מאנשים שונים.
אני יושב שעות ספורות לפני מפגש ושם לב מה חי בתוכי.
מה מתרחש.
עם הרבה קבלה, סקרנות ורכות.
בלי שיפוטיות וביקורת.
בלי להעדיף חלק מסוים, לנסות לשנות או לתקן.
בלי לנסות להדחיק או להתעלם.
ואם יש חלק שיפוטי, או כזה שמנסה לשנות או לתקן אני שם לב גם אליו.
קוראים לזה נוכחות.
אפשר להיות נוכחים עם עצמנו וגם עם אחרים.
עם בת הזוג, הילדים, חבר, עובדים, לקוח.
עם כל אדם שהוא.
להקשיב בסקרנות.
לנסות להבין.
פשוט להיות איתו.
בלי אג'נדה נוספת.
מרטין בובר אמר ש"המתנה הכי גדולה שאנו יכולים להעניק למישהו זו הנוכחות שלנו".
באנגלית זה מסתדר יפה: present זה גם מתנה וגם להיות נוכח.
במיוחד בעולם של היום, עם הקצב, כמות הגירויים והרעש זו מתנה בעלת ערך רב.
לכאורה, זה די מוזר. ואפילו חסר טעם.
כי בעצם אנו לא עושים כלום, לא מקדמים שום עניין, לא פותרים את התקלה או מצילים את המצב.
אבל רק לכאורה.
כי בעצם אנו עושים המון.
אנו נמצאים עם האדם שמולנו (או עם עצמנו.)
רואים אותו.
לא נבהלים.
מקבלים אותו.
לא ממעיטים ביכולת שלו להתמודד בעצמו.
האיכות הזו כ"כ נדירה עד שלפעמים אנשים שחווים אותה מתחילים לבכות.
משהו בהם ננגע עמוק.
אגב, הסדנה המתוכננת לא נעלמה כשהייתי נוכח.
היא עדיין ברקע ותקרה בקרוב. השעון מתקתק. העולם ממשיך.
מתוך נוכחות אפשר וכדאי לצאת לעשייה, לבצע פעולות ולקדם דברים. "
=====
כאמור, את המסר הזה כתבתי לעצמי לפני כחצי שנה.
עשיתי את זה כי היה חשוב לי להקשיב ולבוא במגע עם חלקים שונים שעלו בי.
ידידות אמיתית בין אנשים כוללת הכרה, סבלנות, סקרנות, כבוד, אמפטיה, חמלה ואהבה.
כשם שאנו מתיידדים עם אנשים בחיינו, אנו יכולים להתיידד עם רגשותינו ועם תחושות הגוף שלנו.
הצעד הראשון הוא פשוט לומר "שלום".
כשעולה איזשהו רגש או כשמתעוררת איזושהי תחושה ניתן פשוט לומר:
"שלום, אני רואה שאת/ה שם", או, "אני שם לב למשהו בי ש…"
ולחכות..
להתבונן בסקרנות ולראות מה קורה…
זה עשוי להישמע פשוט מדי, מגוחך או הזוי,
אך למעשה זהו צעד בעל עוצמה רבה מאוד.
רבים מאיתנו למדו להתעלם מרגשות ותחושות.
לנסות להדוף, להדחיק או לשנות אותם.
הרגשות שלנו, התחושות והגוף מכילים מידע חשוב ויקר ערך עבורנו.
הקשבה להם בונה אמון.
קבלה ואמפטיה מחזקת את מערכת היחסים.
שלנו עם עצמנו, שלנו עם גופנו.
יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת "ההתמקדות" ("בת דודתה" של "תקשורת מקרבת") אומר:
"מה שאנו מבטלים ואיננו מרגישים נשאר אותו הדבר.
כאשר אנו מרגישים, הוא משתנה.
מרבית האנשים אינם יודעים זאת.
הם חושבים שעל-ידי כך שלא ירשו לתחושות שליליות לעלות בהם הם יהיו אנשים טובים יותר.
היפוכו של דבר.
זה גורם לכך שאותם רגשות יישארו במצב סטטי, שנה אחר שנה.
כמה דקות של תחושת הדברים בגופכם מאפשרת להם להשתנות.
אם יש בכם משהו רע, חולה או לא יציב, הניחו לו להיות כזה בתוככם ונישמו.
זוהי הדרך היחידה שבה הוא יוכל להתפתח ולהשתנות עפ"י צרכיו"