הרגע הזה היכה בי.
ליויתי אותה לבית הספר כמו בכל בוקר.
ממש לפני שער הכניסה, הושטתי את ידי להחליק על שערה וקלטתי את הרתיעה שלה.
תנועה קלה, כמעט בלתי נראית.
אני לא מאמין שזה קורה לי.
כבר עכשיו? בכיתה ד'?
עד מתי עוד אזכה ללטף את שערה? לחבק אותה?
**
באירועים מסוימים, כמו למשל סיום תיכון, פרידה ממישהו, מעבר דירה או מוות, אנו נוטים לחשוב על הפעם האחרונה.
הפעם האחרונה שדיברנו.
הפעם האחרונה שראינו אותו.
הישיבה העסקית האחרונה במסגרת הזו.
היום האחרון שלנו בדירה הזו.
**
בשונה ממצבי סיום מיוחדים שאנו מודעים לנוכחותם, מרבית הפעמים האחרונות שבהן נעשה או נחווה משהו, יקרו ברגעים רגילים ויומיומיים.
מתישהו תהיה הפעם האחרונה שהיא תרשה לי ללטף את שערה.
אחת המקלחות תהיה המקלחת האחרונה שהוא יסכים שאהיה איתו ושנדבר על איך היה לו היום.
אחד מהטיולים המשפחתיים שלנו, יהיה הטיול האחרון שכולנו נטייל ביחד.
מתישהו תהיה הפעם האחרונה שאטעם את המאכל הזה בדרך המיוחדת שאת מכינה אותו.
אחת הריצות שארוץ, תהיה הריצה האחרונה שלי.
וכשזה יקרה, אפילו לא אדע שזו הפעם האחרונה.
**
יש משהו במחשבה הזו שמעורר עצב.
ההכרה שהכול זמני ושבעוד רגע זה ייגמר, יכולה להפחיד או להלחיץ.
והיא יכולה גם לחדד, להגביר חיות, שמחה והכרת תודה.
כשאני מודע לכך שהמפגש, החוויה או הפעולה הזו עלולים להיות האחרונים "מהסוג הזה" בחיי, גדל הסיכוי שאעריך אותם ושאהנה מהם יותר בזמן שאני חווה אותם.
ואם מחר אזכה לחוות ולעשות אותם שוב, זה יהיה כל כך משמח ולא מובן מאליו.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
מדהיםםםםםם ומרגש!!!!!!