חבר מושבעים נדרש להחליט בסוגיית רצח מוכרת, אשר בה נידון למוות נער שמואשם ברצח אב.
לקראת סוף המשפט ולאחר טיעוני הסיום כנגד הנער נשלחים 12 המושבעים לדיון בחדרם.
לכאורה זהו מקרה קל במיוחד. אין פה ספק וכל הראיות ברורות ומוחלטות:
– בחזהו של האב נמצאה סכין זהה לסכין שהנער קנה מספר שעות לפני הרצח, וטוען שאיבד אותה כאשר השוטרים מתחקרים אותו. הסיבה שקנה את הסכין היא כי שבר לחברו סכין זהה.
– כאשר הילד נחקר בביתו על ידי השוטרים, הוא טען שהיה בקולנוע בעת הרצח, אך לא זכר את שמות הסרטים.
– כ-20 מטרים מול החדר בו בוצע הרצח, גרה אישה, שנשבעה כי ראתה את הרצח דרך חלונות קרונותיה של רכבת שחלפה בין שתי הדירות.
– קשיש שגר מתחת לביתם של האב והבן נשבע כי שמע את הבן צועק "אני אהרוג אותך" ושנייה לאחר מכן חבטה ברצפה. הוא טוען שהלך לדלת ביתו (הנמצאת כ-20 מטרים מהמקום בו היה) וראה את הנער נמלט מהמסדרון.
ברגעים הראשונים שהמושבעים מתארגנים בחדר, אחדים כבר מתחילים לדון במשפט ו"מסייעים" לחבריהם להחליט שהנער אשם.
זהו היום החם בשנה, ומרבית המושבעים עצבניים, מזיעים ומקווים לסגור עניין כמה שיותר מהר.
ראש חבר המושבעים מחליט לפתוח בהצבעה גלויה כדי לראות את עמדותיהם של החברים.
11 מושבעים מצביעים "אשם".
רק מושבע אחד, מושבע מספר 8, מצביע "לא אשם".
הוא טוען שאינו מסוגל לשלוח נער למותו כלאחר יד.
שאר המושבעים מגחכים ומקניטים אותו.
למה לסבך את מה שכל-כך ברור מאליו?
זוהי הפתיחה של סרט המופת "12 המושבעים" בכיכובו של הנרי פונדה.
*****
מהסרט לחיים האמיתיים.
אירוע א':
ילד בן 7.
קופץ מחוג לחוג (ג'ודו, כדורסל, נגינה) ולא מחזיק מעמד יותר מכמה שבועות.
התלהבות ראשונית שמתאדה מהר.
הורים עייפים ומאוכזבים.
הכסף שמתבזבז, לוחות הזמנים שכל פעם צריך לתפור מחדש.
ובעיקר, התסכול והדאגה מהילד הבעייתי והמפונק.
שמתעצל. שמוותר לעצמו. שלא מעריך את מה שהוא מקבל.
אירוע ב':
ישיבה עסקית חשובה של הנהלת החברה.
דיון טעון ורגיש שלתוצאותיו יש השפעה רבה.
אלי, סמנכ"ל השיווק שנכנס לתפקיד לפני 8 שבועות מביע את דעתו בקול רם.
המנכ"ל מקשיב וחושב לעצמו:
"אלי הזה מסתמן כאנוכי, יהיר ומתנשא.
במקומו הייתי נותן יותר כבוד בשלב הזה, יושב ומקשיב לאחרים.
הקידום שלו והרחבת התפקיד שלו מעניינים אותו הרבה יותר מטובת החברה.
כנראה טעיתי בגיוס… אני צריך לחשוב איך מה לעשות עם זה…"
*****
בשני האירועים, כמו גם בתחילת "12 המושבעים" הכול ברור.
האובייקט אשם בוודאות. "רוצח". "עצלן". "אנוכי ומתנשא"
התקבעות התפישה בשלב הזה מרשיעה את האשם ומשולה לגזר דין מוות.
ב"12 המושבעים" מוות מוחשי עומד על הפרק.
במקרה של הילד בן ה-7 או של אלי סמנכ"ל השיווק זהו מוות סמלי:
סביר להניח שאדם שמנהלו אינו מעריך אותו ומטיל ספק במניעים שלו לא יתקדם בארגון.
זהו מוות להתפתחות שלו. או להתפתחות שיכלה להיות לו.
תפישה שכזו משפיעה על הפרשנות לכל דבר שהוא אומר ועושה.
זהו גזר דין מוות ל"עדויות" אחרות, לאמירות והתנהגויות הפוכות שפשוט לא יעברו "סלקציה" מעכשיו ויסוננו (פעמים רבות בצורה לא מודעת).
כשתפישה מתקבעת היא מיד מגובה בהרבה דוגמאות נוספות שמחזקות אותה.
יתכן שהורה המסמן את ילדו כ"עצלן", "חלש אופי" או "רגיש מדי" מקבע תמונה לשנים רבות או לכל החיים.
במיוחד כשבגיל צעיר הילד יאמין שזו האמת.
ושמשהו בו דפוק או מקולקל.
בשתי הדוגמאות הללו קיימת נקודת התערבות חשובה מאוד שבד"כ אנשים אינם מודעים לה.
בדיוק רגע לפני קיבוע התפישה.
קיבוע שפוטנציאל ההשפעה והנזק שלו גדולים מאוד. כי מרגע הקיבוע קשה מאוד לשנות את התפישה.
האם ניתן בכלל לשנות את תפישתו של המנכ"ל? של ההורה? של חבר המושבעים?
איך עושים זאת?
הדרך האפקטיבית ביותר לעשות זאת היא ע"י ספק.
עצירה, זריעת ספק ובדיקה האם ניתן לראות או לפרש את הדברים אחרת.
"12 המושבעים" מסתיים בזיכויו של הנער ע"י חבר המושבעים.
מושבע מספר שמונה מוביל תהליך שכנוע מדהים בעזרת נטיעת ספק וגורם לכל שאר המושבעים לשנות את דעתם בזה אחר זה.
המנכ"ל שבמבט ראשון ראה סמנכ"ל אנוכי ויהיר יכול לראות בזווית קצת אחרת סמנכ"ל אמיץ ומלא להט שאינו חושש להביע את דעתו ומוכן להילחם על עמדתו גם אם אינה פופולרית.
יכול להיות אפילו שהסמנכ"ל טועה בשיקול הדעת שלו ואינו מבין את התמונה הגדולה. אבל זה בא ממקום של "צעירות" ולא של כוונות לא טהורות.
הורה שבמבט ראשון רואה ילד מפונק שמוותר לעצמו יכול להסתכל בזווית קצת אחרת ולראות ילד שהולך עם נטיות לבו שאולי פשוט עוד לא מצא את התחום המדויק עבורו.
לא בטוח איזו תפישה נכונה.
העניין פה הוא לא לשכנע אלא לזרוע ספק.
לשתול סימני שאלה ולהוריד וודאות.
לפחות לרגע.
קיים הבדל עצום בין קפיצה לא מודעת למסקנות לבין בחירה מודעת בתפישה לאחר עצירה ובדיקה.
המנכ"ל יוצא מהפגישה עם ספק.
ההורה משהה את השיפוט שלו.
הם עוצרים את האוטומט.
התפישה לא מתקבעת. עדיין.
יתכן שעבור הסמנכ"ל העצירה הזו היא ההבדל בין יציאה מהארגון בבושת פנים מרובת קונפליקטים ואי שביעות רצון לבין קריירה מדהימה ועשייה משמעותית שכל החברה מרוויחה ממנה.
יתכן שעבור הילד העצירה עושה את ההבדל שבין תחושת כישלון נגררת "וידיעה" שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר כמו שצריך לבין בטחון עצמי גבוה ותחושת מסוגלות בריאה.
ויכול להיות שלא.
אשמח לשמוע מה המאמר הזה מעורר בכם..
חג שמח וחיים מלאים,
רוני ויינברגר.