השבוע קראתי שוב את "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיס.
בכל פעם אני מוצא שם דברים חדשים.
הפעם הקריאה היתה חדה ועוצמתית מתמיד.
הנה קטע שנגע בי במיוחד:
"דמיינו שהתודעה האנושית זהה לעורכם.
אתם יכולים לגעת בעור בריא והוא מעניק לכם תחושה נהדרת.
עורכם נועד למגע ותחושת המגע נהדרת.
כעת דמיינו שנפצעתם והעור נחתך והזדהם.
אם תגעו בעור המזוהם, תחושו כאב,
ולפיכך אתם מנסים לכסות את העור ולהגן עליו.
אם יגעו בכם לא תחושו הנאה מפני שזה גורם לכם כאב.
כעת דמיינו שכל בני האדם חולים במחלה הזו.
הם אינם יכולים לגעת אלה באלה מפני שזה יגרום להם כאב.
לכולם יש פצעים על עורם, כך שנדמה שהנגע הוא דבר נורמלי,
וגם הכאב נחשב לדבר נורמלי.
אנו מאמינים שכך אנחנו אמורים להיות.
האם אתם מסוגלים לדמיין איך היינו מתנהגים זה עם זה
אם כל בני האדם בעולם היו נגועים במחלת העור הזו?
כמובן שכמעט ולא היינו מחבקים אחד את השני מפני שזה היה מכאיב מדי.
היה עלינו ליצור ריחוק גדול בינינו.
התודעה האנושית תואמת במדויק לתיאור העור הנגוע.
לכל אדם גוף רגשי המכוסה כולו בפצעים מזוהמים.
כל פצע מזוהם ברעל רגשי –
הרעל של כל הרגשות הגורמים לנו לסבול,
כגון שנאה, כעס, צרות עין, חרטה ועצב.
מעשה של חוסר צדק או הגינות פותח פצע בתודעתנו
ואנו מגיבים ברעל רגשי בשל התפיסות והאמונות שלנו באשר לחוסר צדק והגינות.
התודעה כה פגועה וגדושה ברעל בגלל תהליך האילוף,
שאף שהכול מתארים זאת כדבר נורמלי,
אני אומר לכם שאין זה כך."
מתוך "ארבע ההסכמות" / דון מיגל רואיס
*****
אני סקרן לשמוע מכם ואיפה הקטע הזה פוגש אתכם…
שבת שלום, חיים מלאים,
רוני ויינברגר