תקשורת מקרבת לחיים מלאים | רוני ויינברגר

חמש מחשבות אישיות ביום הזיכרון לחללי צה"ל

1) הילד שמדבר עם חבריו מאחורי בזמן הטקס.
הכעס והשיפוט שמתעוררים בי.
אני עסוק יותר בו ופחות בטקס או בעצמי.
רוצה התחשבות וכבוד ליום, לנופלים, לזיכרון.
רוצה שקט כדי שאוכל להתמסר ולו לזמן קצר לרגע הזה.
שם לב לכעס שמתעורר בי כשאני מאשים את הילד.
ותסכול שאינני "מעבר לכך".
שלמרות שאני מבין שהוא אינו "אשם", 
למרות שאני מבין את הצרכים שלי ויודע שהם לא תלויים בו,
למרות שכנראה בעוד שנים מעטות הוא עולה על מדים,
למרות כל זאת,
אני עדיין "מופעל".

*****

2) יושבים ביחד: מאיה אשתי, רועי בני (בן הכמעט 6) ואני.
רועי מחבק את מאיה ואותי ויושב בשקט.
מקשיב. 
לפעמים משועמם. לפעמים לא.
אני חושב על הזכות הגדולה של לשבת כך ביחד בטקס שכזה.
מתמלא הכרת תודה על מה שיש. 
על המקום שאנו נמצאים בו.
על אנשים שבזכותם זה מתאפשר.
אנשים חיים וכאלו שאינם בחיים עוד.
על מה שמתאפשר לרועי, למשפחתי, לי, לנו.
מתחבר לקדושת החיים.
עד כמה זה לא מובן מאליו.
ובאיזו קלות ניתן לפספס את זה.
במוות פיסי או בצורות אחרות שהן הרבה יותר נפוצות.
שם לב לכמיהה שבי לחיות.
להכיר בחיים. 
להעריך את החיים.
לשרת חיים.
ל-ח-י-ו-ת !!!
לחיות כל יום.
לא סתם.
חיים מלאים.
חיים משמעותיים.
חיים קדושים.

*****

3) פוגש את העצב שבתוכי.
עצב על אנשים שלא יהיו.
על פוטנציאל שלא מומש.
על משפחות שנקרעו.
על דברים שלא יחזרו.
פוגש כאב.
כאב שלי וכאב של אחרים.
כאב שלפעמים קשה להכיל.
כאב של געגוע.
כאב של בדידות.
כאב של התמודדות קשה.
כאב של פחד.
כאב של חוסר וודאות. 
כאב של חוסר אונים.
כאב של עייפות.

*****

4) חושב על הקרבה של יום הזיכרון ויום העצמאות.
על הקרבה של הכאב והשמחה.
של האבל והחגיגה.
חושב על הוויכוח המתמשך של האם להשאיר בצמוד או להפריד.
ויודע שזה לא משנה.
זה לא משנה אם נצמיד או נפריד.
מה שמשנה הוא שנראה זה את זה.
שנהיה זה עם זה.
עם העצב והכאב.
עם הצורך העמוק והלגיטימי.
עם השמחה והחגיגה.
שנכבד זה עם זה.
שנחבק זה את זה.
גם בתוך הוויכוח.
במיוחד בתוך הוויכוח.

*****

5) שומע את הרב הצבאי הראשי רפי פרץ מדבר על מסירות נפש.
מסירות נפש לקידוש חיים ולא לקידוש מוות.
מסירות נפש יומיומית.
במה שאנו עושים.
זה לא חייב להיות רק בצבא.
מסירות נפש למשהו שהוא מעבר לנו עצמנו.
למטרה נעלה ומשמעותית.
משהו ששווה לתת הרבה מחיינו עבורו.
לא תמיד זה מרגיש כמו מסירות נפש.
ברוב המקרים זה לא מצטלם, מקבל רייטינג או נכנס לדפי היסטוריה.
לפעמים זה סתם מתיש, תקוע, מאכזב, מכעיס, לא ברור.
לפעמים אחרים לא רואים או מעריכים את זה.
לעתים איננו בטוחים אפילו שזה זה.
מסתכל אחורה וחושב על כ- 23 שנות שירות קרבי בסדיר ובמילואים.
מסתכל קדימה ותוהה לגבי הדבר הבא. 
חושב על המשך הדרך.
על מסירות נפש יום-יומית משרתת חיים.

*****

אשמח לקרוא את תגובתכם אם מתחשק לכם לשתף…

תודה על ההקשבה… 
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תגובות

תגובות

Leave a Replay

להצטרפות לבלוג וקבלת קורס תקשורת מקרבת ללא עלות

שם מלא
כתובת אימייל

Recent Posts

Follow Us

Judgment Inside

להצטרפות לבלוג וקבלת קורס תקשורת מקרבת ללא עלות

שם מלא
כתובת אימייל