תקשורת מקרבת לחיים מלאים | רוני ויינברגר

עשר הסיבות לחרטה

השעה היתה חמש ועשרה לפנות בוקר.
דקות ספורות לפני שיום חדש עולה.
הוא ראה את מורהו מרחוק בתוך בית הקברות וניגש אליו.
כשהתקרב, שם לב להפתעתו שהם עומדים מול שני קברים שאך נכרו.
הוא היה המום. פחדו הלך וגבר.
השמש החלה לעלות.
"קפוץ לקבר הראשון" הנחה מורהו, "מחכה לך שם פתק חשוב".
הוא קפץ פנימה למרות החשש ומצא את הפתק "עשר הסיבות לחרטה":

1. להגיע ליומך האחרון כאשר השיר המופלא שחייך היו אמורים לשיר עדיין דומם בתוכך.
2. להגיע ליומך האחרון בלי שהרגשת אי פעם את הכוח הטבעי השוכן בך, הכוח לעשות כמיטב יכולתך ולהגיע להישגים כבירים.
3. להגיע ליומך האחרון בהכרה שמעולם לא הצבת דוגמה אישית שעוררה במישהו השראה.
4. להגיע ליומך האחרון מלא בכאב ובהבנה שמעולם לא נטלת סיכונים נועזים ולכן לא קיבלת שום תמורה מזהירה.
5. להגיע ליומך האחרון בידיעה שהחמצת את ההזדמנות לטעום מיכולת השליטה, כי קנית את השקר הגוזר עליך להישאר בבינוניותך.
6. להגיע ליומך האחרון שבור לב כי מעולם לא למדת איך הופכים מצוקה לניצחון ועופרת לזהב.
7. להגיע ליומך האחרון ולהתחרט ששכחת שעבודה פירושה עזרה לזולת ולא רק לעצמך.
8. להגיע ליומך האחרון בידיעה שחיית את החיים שהחברה הרגילה אותך לחיות, במקום את החיים שרצית לחיות.
9. להגיע ליומך האחרון ולהיווכח שמעולם לא מימשת את המיטב שבך ולא נגעת בגאון המיוחד שנועדת להיות.
10. להגיע ליומך האחרון ולגלות שיכולת להיות מנהיג ולהותיר מאחוריך עולם טוב מזה שבאת אליו, אבל סירבת לקבל על עצמך את המשימה הזאת כי פחדת מדי ולכן נכשלת ובזבזת את חייך לריק.

*****
את סיטואציית "עשר הסיבות לחרטה" מצאתי בספר "המנהיג הטבעי" שנכתב ע"י רובין שארמה ומיד נשאבתי.

"פוטנציאל לא ממומש הופך לכאב" מסביר המורה לתלמידו כשהם מדברים על הסכנה שבבינוניות ובחיים חסרי משמעות.

כמה דקות לאחר מכן מציע המורה לתלמידו לקפוץ לקבר השני ולקרוא על "עשר התמורות בחיים ראויים לציון":

1. להגיע לסוף חייך מלא אושר ותחושת הגשמה כי הבנת שמיצית את יכולותיך – הקדשת את מלוא כישרונך, את מיטב משאביך ואת מיטב הפוטנציאל שלך כדי לעבוד היטב ולנהל חיים שמעטים זוכים להם.
2. להגיע לסוף חייך בידיעה שפעלת על פי קנה המידה של מצוינות טהורה, ושעמדת בסטנדרטים הכי גבוהים בכל דבר שעשית.
3. להגיע לסוף חייך בחגיגה רועשת, על כך שהיה לך האומץ להתעמת עם פחדיך הגדולים ביותר לכל אורך הדרך ולהגשים את החזון הנעלה ביותר שלך.
4. להגיע לסוף חייך ולהבין שהיית לאדם שבנה אנשים ולא אדם שהרס אותם.
5. להגיע לסוף חייך בהכרה שאף שהמסע לא תמיד היה קל, בכל פעם שנפלת קמת מיד על רגליך – ובכל אותן פעמים מעולם לא איבדת את האופטימיות שלך.
6. להגיע לסוף חייך ולהתענג על התהילה המסנוורת שהביאו לך הישגיך היוצאים מן הכלל, וגם על הערך הרב שהענקת לחייהם של האנשים שהתמזל מזלך לשרת.
7. להגיע לסוף חייך ולאהוב את האדם החזק, המוסרי, מעורר ההשראה והאמפתי שהפכת להיות.
8. להגיע לסוף חייך ולהבין שהיית חדשן אמיתי שסלל דרכים חדשות במקום ללכת בשבילים ישנים.
9. להגיע לסוף חייך מוקף בעמיתים שקוראים לך כוכב רוק, בלקוחות שאומרים שאתה גיבור ובאנשים אהובים שקוראים לך אגדה.
10. להגיע לסוף חייך כמנהיג אמיתי ללא תואר, בידיעה שהשפעתם של המעשים הגדולים שעשית תישאר הרבה אחרי מותך, ושחייך הם דוגמה לאפשרויות בלתי מוגבלות.

*****
אני אוהב את ספריו של רובין שארמה ואת המסרים הפשוטים-עמוקים שהוא מעביר.
חלקם על גבול "הקיטשיים מדי" ועדיין מעוררים בי מחשבות ומחדדים עבורי תובנות כמעט בכל קריאה.

קראתי את שתי הרשימות הללו (עשר הסיבות לחרטה + עשר התמורות בחיים ראויים לציון)
וחשבתי על מה שעברתי בימים האחרונים.
שבוע אינטנסיבי ומלא במיוחד:
סדנת "המצפן הפנימי" לחיילים לפני שחרור,
מפגש שלישי ומסכם של סדנת המסע שהסתיימה השבוע,
הרצאת "לתקשר בעוצמה" בפני כמה עשרות משתתפים,
ליווי אישי וקבוצתי לצוותי מנהלים,
מפגשים אנושיים מרגשים,
מפגשים אנושיים מאתגרים,
האטה, שינוי קצב, הורדת הילוך….
הנאה ממטלות שטיפת כלים, קניות בסופר וסידור תחתונים/גרביים,
זמן משפחה,
משחקי כדורגל עם בני שנכנסו להילוך גבוה השבוע,
למידה, כתיבה, קריאה, ריצה,
עייפות גדולה, חגיגה ענקית, הכרת תודה.

תו"כ רפלקציה ניסיתי לבדוק מה מהרשימות של שארמה נוגע בי במיוחד
ואיך עשרים הסעיפים מתחברים לשבוע שעברתי.
מצאתי שני סעיפים שמהדהדים במיוחד:

"להגיע ליומך האחרון מלא בכאב ובהבנה שמעולם לא נטלת סיכונים נועזים ולכן לא קיבלת שום תמורה מזהירה."

"להגיע לסוף חייך בחגיגה רועשת, על כך שהיה לך האומץ להתעמת עם פחדיך הגדולים ביותר לכל אורך הדרך ולהגשים את החזון הנעלה ביותר שלך."

ברגע זה מדבר אלי מאוד נושא נטילת הסיכונים, הפחד והאומץ.
פגשתי את "זה" כמה פעמים ביום בכל יום השבוע:
את הפחד מלהיכשל,
את הלחץ מכך שאני לא מוכן, או שאיני מספיק טוב,
את הספקות לפני ותוך כדי,
את החשש ממה יהיה ואיך זה יתפתח,
את חוסר הביטחון, אי הוודאות ואת התהיות.
יכול להיות שזה פחות נראה כך מבחוץ אבל כמעט תמיד זה שם עבורי.

הרגשתי את "זה" בתוכי וחוויתי את "זה" דרך עשרות האנשים שפגשתי השבוע.

ואז תמיד מגיע הרגע. רגע הבחירה.

בסיפור של שארמה זו בחירה בין הקבר הראשון לשני.
בין לפספס את החיים לבין חיים מלאים וראויים לציון.
ברמה פרקטית יום-יומית זו בחירה האם "להופיע". ועד כמה.
לשמחתי, בחרתי השבוע מספר פעמים "לעלות למגרש" ולהביא את עצמי.
להתעמת עם הפחד.
התגמול הוא מידי ומתוק.
רובין שארמה קורא לזה "חגיגה רועשת".

רגע שיא חגיגי במיוחד עבורי התרחש בשבוע שעבר.
באמצע המפגש השני של סדנת המסע נכנסה בתי הבכורה לחדר והצטרפה אלינו.
בתזמון מדויק להפליא, בדיוק באותם רגעים,
הצגתי בפני הקבוצה שקף ובו כמה מטרות אישיות שלי לשנה הקרובה.
אתם יכולים לתאר לאיזה גבהים ניתר מפלס השמחה וההתרגשות בקרבי…

כשאנו לוקחים החלטה "לעלות למגרש" מתחילים להתרחש דברים ואנו מתקדמים לקראת חיים ראויים לציון.

תודה על ההקשבה…
אתם מוזמנים לשתף בתגובות למטה מה הפוסט הזה מעורר בכם ואלו מהסעיפים של שארמה מדברים אליכם במיוחד.

אני מאחל לכם גמר חתימה טובה וצום קל,
חיים מלאים וראויים לציון !
רוני ויינברגר

תגובות

תגובות

Leave a Replay

להצטרפות לבלוג וקבלת קורס תקשורת מקרבת ללא עלות

שם מלא
כתובת אימייל

Recent Posts

Follow Us

Judgment Inside

להצטרפות לבלוג וקבלת קורס תקשורת מקרבת ללא עלות

שם מלא
כתובת אימייל